הוא היה חייב לי מלפני המון שנים, עזרתי לו בבגרות במתמטיקה. הוא לא סיים את יתר הבחינות, אבל גם אחת מוצלחת לא היתה עניין של מה בכך בשכונה שלו. כשנגמרה האינטגרציה נשארנו בקשר, נפגשנו פעמיים בשנה לראות כדורגל. היתה לנו הבנה כזו, אני לא שאלתי ממה הוא מתפרנס, והוא לא שאל מתי אני מתחתן. דווקא באלכסון השני הסתדרנו, הוא סיפר הרבה על אשתו ושלושת הילדים, ואני הראיתי לו את מודעות הפרסום שעיצבתי. הוא לא היה איש מתוחכם, אבל ביום שהשתפכתי בפניו הרגשתי שאין לי יותר מה להפסיד. "ניסיתי, שוקי, אבל פסיכולוג לא עזר. אני מודע לכל, מבין את הבעיות, אבל לא יכול לסגור. אני מוגבל. כמו שאתה היית מוגבל במתמטיקה, זוכר?" הוא הנהן במבט עצוב, וקצת הצטערתי שהשתמשתי בדוגמה הזו. "החלטתי להפסיק להילחם. נראה שאני לא אתחתן אלא אם מישהו יצמיד לי אקדח לראש. ולא חשוב בכלל מי תהיה האחת. אם יצאתי איתה דייט שני, סימן שהיא בסדר". שוקי שוב נבלע בענני הבלבול ועיניו התערפלו בלבן שלהן. כשרונלדיניו הבקיע שער היה לו יותר קל לקלוט אותי. האיש מבין בכדורגל, בסמים, בשוק אפור. לא בבחורים שרוטים שלא מסוגלים לסגור. החלטתי לוותר לו.
"נסה עוד דייט ותכיר אותה מבפנים"
שכחתי לגמרי את השיחה שלנו, עברו כבר חודשיים ויצאתי עם כמה בנות. היו שם לפחות שתיים חמודות שהייתי שמח אם מישהו היה מכריח אותי לסגור איתן עניין, אבל שוקי לא היה בסביבה, אז ברחתי. סופו של כל שפן מגיע, ולשולה אמנם לא היה שם שבישר את האביב, אבל היה לה חסיד בשם אסף, שנבחר לאיש המכירות המצטיין בחברה שלו חודש בחודשו. אסף תיאר לי את חוכמתה של שולה בפרוטרוט כזה, שהתחלתי להרגיש שאם אתחתן איתה זה יהיה שווה ערך עבורי לדוקטורט. הוא כל כך מיקד אותי סביב המוח המפלצתי שלה, עד שלא היה לנו זמן להתדיין על איך היא נראית. והיתה לכך סיבה, כפי שגיליתי בפעם הראשונה שהנחתי עליה את עיניי. "אסף!" צעקתי לו בטלפון. "מה קרה?" הרגיע אותי, "אז היא לא כל כך יפה. נסה עוד דייט ותכיר אותה מבפנים". יש לו כוח שכנוע לאסף, והחלטתי הפעם שלא לוותר. יצאתי איתה לדייט שני, ואז הופיע שוקי.
זה לא שהוא הופיע בעצמו, הוא שלח מישהו. שוקי היה אמנם בכיר בעולם התחתון, אבל הוא לא נראה מפחיד כל כך. דווקא חן, עם שם של נגן אקורדיון, נראה כמו הגרסה הלבנה של הכושי ששיחק את ראש המאפיה ב"סיפורי בדים". זו לא רק הקרחת, היה לו את המבט הזה בפנים שידעת שהוא לא צוחק. לא שהיתה לי סיבה לספר בדיחות כשראיתי אותו.
היה ברור שיהיה קשה איתה בחיים
זה היה אחרי הדייט השני שלי עם שולה, הייתי די רגוע אחרי שהורדתי אותה, כי היה ברור לי שזה נגמר. הכי קשה זה כשלא בטוחים מה לעשות, כשהפלוסים והמינוסים מתאזנים. אבל במקרה שלה, אחת מכפות המאזנים כרעה תחת כובד משקלה. וזה לא רק המראה, כי היא אולי חכמה, אבל לא היתה טובה אליי, ומה שווה לי השכל הזה אם היא משתמשת בו נגדי. היה ברור שיהיה קשה איתה בחיים. בקיצור, הייתי במצב רוח מרומם כשיצאתי מהחניה, ובראשונה בחיי לא פחדתי. יש לי חניה תת קרקעית כמו בסצינות שבהן אורבים למישהו באפלה, וכיוון שאני חובב סרטי אימה, הייתי רגיל לצאת מהחניון בצעד מהיר ועם דופק מהיר לא פחות. דווקא הפעם הייתי שאנן, לכן כשחן קפץ מולי באמצע החניון צרחתי כמו ביום שנקרע לי גיד אכילס. "תירגע!" צעק חן, ובמקום סימן קריאה נתן לי סטירה. השתתקתי, והוא תקע את פניו המפחידות מול עיניי ואמר ללא שום משפטי פור פליי: "יש לך חודש להציע לשולה נישואים. אחרת אני חותך לך את הפנים מצד לצד, שובר לך את הרגליים, את השיניים ואת הגב. אני מספיק ברור?"
הוא היה ברור, לא היה צורך אפילו לענות לו. גם ככה לא הייתי מסוגל לדבר כל הערב, וזה לא בגלל הסטירה שלו שהרדימה לי את צד שמאל של הפה. רק בבוקר התעשתתי והתקשרתי לשוקי. לא היתה תשובה, אז השארתי הודעה. ניסיתי לא להישמע כועס. "שוקי, תודה על העזרה. אני מעריך את מה שאתה עושה בשבילי, באמת, אבל אתה חייב להודיע לבריון שלך על ביטול, או לפחות על השעיה. אני אתן לך סימן כשתהיה מישהי חמודה באופק. אבל בטוח לא שולה, אתה מבין, זה לא יקרה עם שולה".
אני איש אובססיבי והייתי חייב לענות
אחרי שהשארתי לו את ההודעה נרגעתי קצת. הכנתי לי כוס תה וזפזפתי מול הטלוויזיה. הודעתי בעבודה שאני חולה, מה שלא היה רחוק מן האמת. אלא שלא הצלחתי להתרכז בטלוויזיה, עדיין הייתי מתוח. הייתי חייב לשלוף מהלב את הקוץ של שולה. הרמתי את הטלפון והתקשרתי אליה. היא נשמעה שמחה לשמוע אותי, מה שהפליא אותי אחרי שירדה עליי ככה בדייט. אבל לא התחרטתי, כי כבר הייתי חזק במסלול. "שולה, תשמעי, רציתי לומר לך שאני לא בטוח שאני רוצה להמשיך את הקשר..". לא הספקתי לגמור את המשפט והסלולרי צלצל. היתה לי הרגשה לא טובה, זה היה מספר לא מזוהה, אבל אני איש אובססיבי והייתי חייב לענות. קיוויתי שזה שוקי שעומד לפטור אותי משולה, אבל זו היתה טעות. לא טעות במספר, הלוואי, לא, זו היתה טעות בשיקול הדעת. "מדבר חן". לא קישרתי בהתחלה, למרות שעדיין לא הרגשתי חלק מלחי שמאל. "מי זה חן?" שאלתי.
הוא התעצבן. "מי זה חן? שאני אוריד לך עוד סטירה, אז תזכור?" ניסיתי להישאר שליו, ובלי להסיר את האפרכסת מאוזן אחת הרמתי את הקו של שולה לאוזן השנייה: "אני יכול לחזור אלייך?" שאלתי, ולפני שענתה שמעתי את חן: "שלא תעז לנתק אותה! תגיד לה שתמתין על הקו". אמרתי לה לחכות לי, הוא הרי יותר משכנע אפילו מאסף. "חן, איך ידעת שאני מדבר עם שולה? אתה מאזין לי לקו?" שאלתי. "כן, יש לך בעיה עם זה?" משהו בטון שלו הפך לי את הפחד לעצבים, והחלטתי שהגיע הרגע להפגין כוח. "למה אתה מדבר אליי ככה? מי אתה חושב שאתה?" צעקתי. הוא לא ענה כמה שניות, וחשתי התעלות רוח. גבר חייב לעמוד על שלו בחיים. זכרתי את רוברט דה נירו ב"נהג מונית" ונעמדתי מול המראה בסלון עם שני טלפונים צמודים לאוזניים ומבט יורה גיצים בעיניים.
שמעתי קליק... הטלפונים נפלו לי והניצוץ בעיניים התחלף בעור ברווז לאורך כל הגוף ברגע שנפתחה הדלת. "תרים את הטלפון", סינן לי חן. הרמתי את הסלולרי, אבל חן הניד בראשו וסימן על הטלפון של בזק עם שולה, שעדיין המתינה על הקו. היה לי על קצה הלשון את הסלוגן "בזק יותר משתלם", אבל לזכותי ניתן לציין שאולי אני מוגבל, אבל ברגעים חשובים באמת אני יודע לשתוק. "עכשיו תגיד לשולה שאתה מצטער", לחש חן, "ושלא היית בטוח שהיא רוצה אותך, ולכן אמרת מה שאמרת".
חן הקפיץ ביד אולר אדום. הוא אמנם לא פתח אותו, אבל מיומנות ההקפצה היתה מספיק משכנעת, כך שקבעתי לאסוף את שולה בערב. "תראה", התרכך חן אחרי שסיימתי את השיחה, "אני מעדיף שלא להכאיב לך, שוקי ביקש בלי נזקים מיותרים, אבל אתה חייב להבין שאני אפגע בך פיזית אם לא תסגור עניין".
לא עניין אותו כלל אם היא יפה או מכשפה
ניסיתי להסביר לו ששולה זו לא האחת, אבל לא עניין אותו כלל אם היא יפה או מכשפה. הוא רק חייל שקיבל משימה ללוות אותי לחופה, ועד שלא ישמע משוקי שהמבצע בוטל, הוא לא יפקיר אותי בשטח. כשחן יצא השארתי לשוקי עוד הודעה, ומתוך מזוכיזם כפייתי התיישבתי מול הטלוויזיה וראיתי ב-VOD את כל סרטי "הסנדק". בשמונה בערב כבר הכרתי את השיטות שלהם, והיה ברור לי שאני לא נשאר בבית.
אספתי את שולה רבע שעה לפני הזמן. "אז אתה מהמקדימים? אני מקווה שבדברים אחרים אתה לא מקדים", חייכה בזדון. התעלמתי מהעקיצה. נותרו לי רק כמה שעות לסבול אותה עד ששוקי יודיע לחן שהמבצע מבוטל. "ליפו?" שאלתי. "לכל מקום חוץ מיפו", ענתה, "יפו מפחידה מדי בשבילי". "למה מפחידה?" נאנחתי. "לא שמעת על הרצח שהיה שם בצהריים?" הרימה שולה גבה. משכתי בכתפיי. "לא שמעתי כלום. ראיתי 'הסנדק' כל היום". שולה גלגלה את עיניה אל המוגבל שלא שומע חדשות. "רצחו שם עבריין אחד. שוקי מתמטיקה".
אני מוגבל, אני מודה. אבל יש לי יצר חיים חזק, וכשראיתי במראה את הג'יפ של חן עוקב אחרינו, הגיע הרגע בו הכרתי במוגבלויותיי. עצרתי את האוטו בצד ואחזתי לשולה בחלק הרך של כף היד. "רוצה להתחתן?"