לפעמים נדמה לי שבגלל זה התחתנתי צעירה

"כדי לאטום כל סיכוי שליבי יישבר מחדש כל לילה. לפחות את אקי אני מכירה כאילו היה מין אח גדול, ככה שזה פחות מכאיב". רונית הנשואה כותבת מכתב מרגש לאוליב, בלי לדעת שהיא המאהבת של בעלה. היא מספרת לה על היופי שהיא מוצאת באקי, גם אחרי כל השנים יחד. פרק 17

אוליב יקירתי,

 

דברייך חדרו לליבי. הרבה דברים מסתדרים לי עכשיו בנוגע אלייך, מקבלים פרספקטיבה חדשה. אני מבינה עכשיו טוב יותר כמה דברים שאמרת לי אז, כשהתחזית לגבר. אל תחשבי שמפני שקברתי את עצמי בחיי נישואים מגיל אפס אין לי מושג על מה את מדברת. יש לי לא מעט חברות שמספרות את אותו הדבר. הרבה קפה נשפך אצלנו בחדר האוכל של הפרסונל, יחד עם מילים כדורבנות על הגברים באשר הם גברים. גם חברתי תירזה מספרת לי בכל פעם על קנדידט חדש, שעם לכתו נשאר רק ריח האפטרשייב על הכרית. היא, שליבה נשבר כשאהוב נעוריה מת בצבא ומאז לא התאחה כראוי, עוברת את זה קשה בכל פעם מחדש.

 

בשביל מה לשבור את הלב פעם אחר פעם אחר פעם? לפעמים נדמה לי שבגלל זה התחתנתי כל כך צעירה, כדי לאטום כל סיכוי שליבי יישבר מחדש כל לילה. לפחות את אקי אני מכירה כאילו היה בן-משפחה, מין אח גדול, ככה שזה פחות מכאיב. "באמת?!" אני שומעת את עצמי אומרת בלעג לעצמי. טוב, אולי לא, אני עונה לעצמי מיד. לפעמים אני מתבלבלת בין מה שיש ובין מה שהיה יכול להיות. אני נשמעת לך הגיונית?

 

טוב, מספיק עם המזוכיזם! בסך הכו אני מרגישה די טוב לאחרונה, אחרי תקופה ארוכה שבה הרגשתי זרה לעולם, אולי בגלל שאני כותבת. כשאני כותבת, אני מנותקת רגשית מהכל. גם אקי העיר שאני נורא לא מרוכזת בזמן האחרון, שאי אפשר להחליף איתי מילה (כאילו שבדרך כלל יש לנו המון מילים להחלפה).

 

אבל אתמול היה לנו יום טוב. רגוע, מפויס. חגגנו לניר יומולדת 16. הוא כל כך יפה ומרשים הילד הזה, כמו אבא שלו בגילו: תמיר, בהיר, פנים שכאילו סותתו באיזמל. הוא לומר במגמת תיאטרון, אז קניתי לו מנוי ל"קאמרי", ונדמה לי שהוא באמת שמח על המתנה, בניגוד לתגובתו הנבוכה על מתנת אביו: רקטת טניס יקרה. אחותו המרשעת של אקי, גיסתי הגבינתית, אמרה לי בלעג: "זה כל מה שאת נותנת לבן שלך?! אנחנו קנינו לו פלייסטיישן 3!". אקי חרג מהפסיביות הרגילה שלו ויצא להגנתי. בינו לבין הגבינתית פרץ דו-קרב מילולי, אמא

ברביקיו גריל מנגל על האש בשר נקניקיות BBQ (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

שלו היתה צריכה להתערב ולהפריד ביניהם. המנגל עבר בלי שום חיכוכים. התנועות המתואמות שלנו - הוא צולה את הבשרים על האש ואני מגישה לו סטייקים, כנפיים, נקניקיות ותפוחי-אדמה ובו-זמנית חותכת סלטים - גרמו לי לחשוב שאולי בכל זאת לא פלא שאנחנו יחד כבר מאתיים שנה.

 

אחרי שכל האורחים הלכו, נועה וניר פרחו למסיבותיהם, ואני השכבתי את הקטנה לישון, ישבנו יחד בחצר. ג'ק שכב לרגלי ונחר. סם שכבה בחיקו של אקי והוא ליטף אותה באריכות, בחמדה, כמו שמלטפים אהובה... בחיי, כמה שהוא אוהב את החתולה הזאת. לפעמים נדמה לי שאם נתגרש, הוא יתבע עליה משמורת.

 

ישבנו באפלה, מלבד האור הקטן של הגינה, אחריו חיזרו נמרצות עדת פרפרי לילה חמדניים. היה מאוד נעים לשתוק ביחד. באחד הרגעים השקטים, כשהוא הביט אל נקודה דמיונית במרחק, אפוף הילת מסתורין, הבחנתי בהבעה של כאב קל מתיישבת על הפרופיל היווני המושלם, שחמקה לה מקץ שניות. הפרופיל חזר להיות שליו כמו קודם, מתמזג עם היקום כולו. זו התכונה האקית הנשגבת, שלעולם לא אצליח לרדת לפשרה, כאילו הוא מספיק לעצמו.

 

היה רגע אחד שלא אשכח, בו האור נגה על כפות ידיו. הבטתי עליהן, על כפותיו היפות, המוארכות, העדינות, עם הוורידים המצוירים כבידי אמן, האצבעות המחודדות, וחשבתי איך ייתכן שלאדם גשמי כמוהו, שמתעסק בכספים ובחשבונות רוב שעות היממה, יש ידיים של אמן? לא יכולתי להתיק את עיניי מידיו. פתאום נזכרתי בלילה רחוק אחד, בחדר בלה מזוקן באיטליה, וכיצד בהיתי כל הלילה בכפות ידיו, ובכי ענקי וחסר פשר געה עמוק בתוכי, כאילו גרה בי מפלצת פרהיסטורית.

 

זו היתה החופשה הראשונה שלנו לבדנו אחרי שנים. נועה וניר עוד היו קטנים, השארנו אותם אצל אמא שלי ונסענו. ערב אחד הגענו לעיר קטנה בשעה מאוחרת, בעיר נערך כינוס רפואי ולא נשארו חדרים פנויים בשום צימר. בסוף, איזה זקן שמשכיר חדרים סידר לנו בביתו חדר זעיר ומאובק, קרוב לוודאי חדר-שירות בעברו המפואר של הבית. אבל אנחנו התנפלנו על המציאה כי היינו עייפים ותשושים מהדרך.

 

אחרי שהזדיינו, אקי נרדם. הוא מסוגל להירדם בכל מקום ובכל מצב, אפילו בעמידה. פעם, בשעת נסיעה ארוכה, הוא התעייף, אז הוא ירד מהמכונית, נשכב בפשטות על הדשא באור היום וישן כמה שעות. ככה חשוף, על הדשא! זה דבר שאני לא מסוגלת להעלות בדעתי. גם בחדרון האיטלקי העבש הוא נחר בנעימות קלילה, בעוד שאני שכבתי ערה כל הלילה, נדחקת לצידו על המיטה הפצפונת, מתקשה לנשום את צחנת האבק ומאזינה לרחשים שבקעו מחדרים אחרים: אנקותיה של זקנה, נשימות כבדות, נחירות וחרחורים מכל הכיוונים. איך הם מסוגלים לישון כמו תינוק בחדרים כל כך מחניקים ולא מאווררים, בתוך אווירת הזוקן הממית הזו?

 

הדלקתי את האור הקטן שעל שידת הלילה והבטתי סביבי בשעמום מעורב באי מנוחה: טפט מתקלף, ארון כבד בן מאתיים לפחות, שידה חרוצת שריטות, עוד טפט מתקלף, סימני טחב על התקרה, ספר תפילות משומש, אגן רחצה קטן מאמייל, רפרודוקציה גרועה של המדונה והילד, כוס ולצידה קנקן מים – הפק"ל המדכא של חדרים להשכרה. פתאום, במבט ה-360 מעלות שלי, נחו עיניי על כפות ידיו של אקי, וגם אז השתאיתי לנוכח יופיין ועדינותן הבלתי נתפסים. הוא, שגופו מוצק ואופיו שאנן כאילו תפס אל אלוהים בביצים.

 

זה היה כאילו הופנטתי. לא יכולתי להפסיק להביט בכפות ידיו. רציתי עוד ועוד, ועיניי לא שבעו לרגע. אילו היה לי נייר ומכחול באותו רגע הייתי מציירת אותן, להנציח את יופיין הנשגב לדורות הבאים. ואולי היה זה רק האור הקטן שהזהיב אותן ועשה אותן כל כך פגיעות ופריכות, קדושות כידי קדוש נוצרי.

 

באותו רגע שישבנו בחושך בגינה הרגשתי כאב חד אוחז את קיבתי ולא מרפה, כאילו הידיים האלו וכל מה שמחובר אליהן כבר נלקחו ממני, אין לי כל חלק בהן עוד, אני אבודה, אני יתומה, צפה לבדי בעולם בלי מזור ומשענת. הייתי ממש אחוזת פאניקה, עד כדי חוסר יכולת לנשום. איך ייתכן שהאיש שאהבת יחמוק ממך ומחדרי ליבך, כמו קליינט מחדרה של זונה? הלא יש לך חלק בנפשו, בכל תא קטנטן בגופו. הלא אתם חולקים נוזלים משותפים, שלא לדבר על הילדים. לא במקרה נאמר, "והיו לבשר אחד".

 

נזכרתי במה שאמרה אן של אלף הימים על אהבתה הנואשת להנרי השמיני. לפני שנישאו היא אהבה אותו בעוז ובטירוף, אבל במהלך הנישואים פגה האהבה והפכה לאיבה. והוא, שלא אהב אותה קודם ולא זרק מבט חטוף לעברה, אהב אותה בלהט אחוז טירוף בליל הכלולות, ומיד אחר כך קץ בה. כך יצא שהם אהבו זה את זו בו-זמנית רק לילה אחד מכל ימיהם השחורים ולילותיהם האפלים.

 

אוי, אוליב, אוליב, האם ההתאהבות היא הזמן היחיד באהבה שבו הלב והפה שווים? האם לא ייתכן אחרת?

 

טוב, הדס חזרה משיעור קרטה, אני הולכת לבלות איתה קצת.

 

שלך,

 

רונית

 

 

המשך מחר