אני כותב - משמע אני קיים

"חיי נעים סביב ציר שונה ממה שהורגלתי אליו, ויום שני הפך ליום הקובע בשבוע. עד אז אני כותב את הטור, מוחק, מוסיף, מתקן ומשפץ, מרגיש כמו אם השולחת את ילדה לכיתה א' ולא בטוחה שהוא מוכן להתמודד עם העולם". דני פנחס מתאר את שגרת חייו מאז הפסיק את הטיפול בסרטן - ומייחל שלא תיגמר לעולם

עד לפני כמה חודשים חיי נעו סביב הציר השבועי של טיפול מדי יום חמישי. בשישי ושבת הרגשתי טוב בזכות התוספים המחזקים, וביום ראשון החלה הנפילה שממנה התאוששתי רק ביום שני או שלישי. היה לי יום טוב, לעתים יומיים עד לטיפול הבא. זו היתה שגרת חיי במשך שלוש שנים. יהיה זה מוגזם לומר שנהניתי ממנה, אולם לפחות ידעתי מה מחכה לי מעבר לפינה של סוף השבוע. פחדתי

מאוד שמשהו ישתנה, שהשגרה הכואבת באונקולוגית אליה התרגלתי תתנפץ לרסיסים. למדתי שכל עוד אין שינוי לרעה, יש תקווה.

 

בשיחה האחרונה עם המנתח שלי, זה הסביר לי בשפת רופאים מלומדה, שהפעם הצלחתי להבין, שאין טעם לערוך בדיקות נוספות של סמני המחלה. "איך אדע מתי יגיע יומי", זעקתי ללא קול, שכן רציתי לערוך מסיבת סיום לכל משפחתי וחבריי שלא רוו ממני נחת בשנים האחרונות. רציתי להודות להם, ובייחוד לזוגתי, על הטיפול המסור בי בתקופת מחלתי. מגיעה לה מילה חמה, אפילו משפט שלם ואולי טור ארוך במיוחד.

 

"מה קורה עם הבדיקות?", המשפחה שואלת בכל מפגש או שיחת טלפון. מבלי שאשמע, גם החברים לא מפסיקים להתעניין במצבי אצל זוגתי שתחיה. לבטח כבר נמאס לכולם ממני, והם רוצים לדעת כמה זמן עוד נותר להם לראות את פרצופי המכוער ולסבול את לשוני החדה. ציטטתי להם את דברי המנתח, ממנו נפרדתי לשלום כשמנימת דבריו הבנתי שלא כדאי להוסיף להתראות. השתכנעתי לבטל את הבדיקות לגמרי. מצדי, הבשורות הרעות יכולות לחכות עד אחרית הימים. אפילו הכאבים כבר הפכו לשגרה ולא מציקים לי במיוחד. רק לזכור איזה כדור לקחת ומתי, ואני מסודר.

 

חברה בפורום הציעה שמישהו מהמשפחה יסתכל עליי ויבדוק אם התחלתי להצהיב. "רעיון לא רע", אמרתי לזוגתי וביקשתי שאחד מבני משפחתי, שמגיע לביקור פעם בשבוע-שבועיים, יבדוק את צבע עורי. שתחיה צחקה בקול רם, אומרת שבמשפחתי כולם כמוני. "הם לא ישימו לב אפילו אם תגדל קרניים, תצמיח זנב ועורך יהפוך לירוק זרחני", פסקה והזכירה לי שלא שמתי לב לפעם הראשונה בה הסתפרה, כחודש לאחר שנישאנו. ההתעלמות הזו עלתה לי בשיחות נפש ארוכות אל תוך הלילה, הגדירו מחדש את מהות הנישואין וגרמו לי להבחין בשינויים שלא היו ולא נבראו.   

 

לפני יותר מארבעה חודשים הפסקתי את הטיפולים, כבר לא הייתי צריך להגיע למכון לקבל את המנה השבועית. חיי, שנעו סביב הטיפול, נראו לפתע פתאום ריקים ומפחידים. מה עושים עם כל-כך הרבה זמן פנוי? חשבתי. למזלי המחשב והטור השבועי באו לעזרתי, והם מסייעים לי להרוג את הזמן לפני שהזמן יהרוג אותי.

 

חיי החלו לנוע סביב ציר שונה ממה שהורגלתי אליו בשנים האחרונות. יום שני הפך ליום הקובע בשבוע, הרבה יותר נחמד מיום חמישי במכון האונקולוגי ופחות כואב. עד אז אני כותב את הטור, מוחק, מתקן, משנה, מוסיף, משפץ ומשחרר אותו לאוויר האינטרנט. אני מרגיש כמו אימא השולחת את ילדה לכיתה אלף, לא בטוחה שהוא מוכן להתמודד עם קשיי העולם הגדול. עם הרבה חששות אני ממתין

לתגובות, שלעתים מחמיאות ולפעמים קורעות אותי לגזרים (או למלפפונים). והנה, עבר עוד שבוע. אני כותב - משמע אני קיים. יותר מעשרה טורים התפרסמו עד עתה, יותר מחודשיים של השגרה החדשה שלי. מת עליה, שלא תיגמר לעולם.

 

האונקולוג שלי, שגילה את צדו היותר נעים ונחמד לאחר הפסקת הטיפולים, יעץ לי לחיות טוב בזמן שנותר. "אל תתעניין איך מתחיל הסוף, ורק אם יש שינוי דרמטי במיוחד תיצור איתי קשר", הוא הציע. איזה שינוי ואיזה נעליים. לא רוצה שום שינוי, רוצה רק להמשיך. no news good news, אומר המשפט המפורסם באנגלית. אולי אצליח לסחוב עוד כמה חודשים ולחגוג 30 שנה לנישואין. אחרי זה, אומרים לי בסביבתי הקרובה בציניות הכל-כך מוכרת לי, אני יכול להזדכות על הציוד. 

 

 

• דני פנחס, כלכלן, נשוי ואב לשניים החולה בסרטן המעי, החליט להפסיק את הטיפול במחלה. בטור אישי המתפרסם מדי יום שני הוא מתאר את חוויותיו מהמחלקה האונקולוגית והחיים שלפני המוות

 

• לחצו כאן לכל הטורים של דני פנחס