פסח, כידוע, בפתח. רשתות השיווק משקיעות מיליונים בפרסום כדי שנחליט לקנות דווקא אצלן את הסל לחג, ואצל רובנו הארנק אכן נפתח בתקופה זו יותר מהרגיל. מצד שני, מאות אלפי משפחות נזקקות נעזרות בארגונים חברתיים שונים על מנת שיהיה להן סל מצרכים ראוי לחג. והמשפחות הללו לא פותחות את הארנקים, כי פשוט אין להן מה לפתוח.
וזה עצוב ומעצבן. זה עצוב כי הלב צובט למראה התורים שמשתרכים בפתחי הארגונים השונים. זה עצוב כי אנשים צריכים לאכול מתרומות. וזה מעצבן כי המדינה ממשיכה לעמוד מנגד כהרגלה בקודש, ולא לוקחת אחריות אפילו על חלוקת המזון. בלי להתבייש.
אז אנחנו, אזרחי המדינה ששפר עלינו גורלנו, צריכים לדאוג לנזקקים. ואנחנו עושים את זה: מי יותר ומי פחות, מי בסתר ומי בגלוי. אבל עושים את זה. הבעיה היא שלפעמים האזרח הקטן והתורם נתקל במצבים לא נעימים, שנכפים עליו, וכל מה שהוא רוצה זה לצעוק די. וזה קורה כל שנה.
למה? כי למרות שפסח הוא גם חג החירות, אני לא מרגיש חופשי בתקופה הזו. המתרימים מגיעים הביתה להתרים. ואנחנו תורמים, כי צריך וזה חשוב ועושה הרגשה טובה. ואחר כך הילדות צריכות להביא גם לכיתה תרומה. ותורמים. כי צריך וחשוב וזה עושה להן הרגשה טובה. ומה קורה בסופרמרקט? בקופה מבקשים ממך לתרום שני שקלים לנזקקים, ואחר כך מחכות ביציאה מתנדבות עם עגלה ובה מצרכים שונים שאנשים תרמו, ומבקשים גם ממך. ואתה תורם.
אבל בפעם הרביעית שאתה תורם אתה כבר מרגיש שדי. שזה לא צריך להתנהל ככה. נכון - כולם תורמים בקפיצה הראשונה לסופר לפני החגים. אבל לא יכול להיות שבכל פעם שקופצים לסופר בתקופה הזו צריך לתרום, ואם אתה לא תורם מחלחלת בך מין הרגשה לא נעימה כזו, למרות שכבר תרמת כמה פעמים. אבל למרות שמרגישים קצת לא נעים, גם השנור החונק עושה הרגשה לא נעימה. ואז צריך להחליט איזו הרגשה לא נעימה אנחנו מעדיפים.
העמותות שתורמות מזון לנזקקים, כמו לתת ופתחון לב, עושות עבודת קודש. אבל תרבות ההתרמות התפתחה פה לממדים בלתי אפשריים מבחינת הצרכן הקטן. לכן לפעמים צריך להגיד די - תנו לתרום בשקט ולחזור הביתה מהסופרמרקט בשלום.