הפעם הראשונה שלי

טל גרוס לא חשבה ש"האלופה" תשפיע עליה כל-כך. היא טעתה. בטור משתפך היא משתפת אותנו במה שעבר עליה במהלך הפגרה (רמז: פורום "האלופה") ומעלה דרישה: הבטחה לעונה שלישית

כן, זה צפוי - גם אני מהמכורות הכבדות ביותר ל"אלופה". כן, גם אותי תמצאו כמעט בכל מקום שבו צוות האלופה יפציע עם 10 מצלמות ביד.

 

זאת הטלנובלה הראשונה שבה הרגשתי שהדמויות הפכו לחלק ממני. לא פספסתי אף פרק, אף דקה. אפילו בשיר לא זפזפתי - גם בשידור הראשון וגם באלפי השידורים החוזרים שבהם צפיתי. כשאמרו שקיימת אפשרות לעונה שנייה התפללתי ללא הפסקה. מאז שהודיעו על קיומה של עונה שנייה, פורום האלופה הפך לאתר הבית שלי.

ואז בא סיום העונה. ישבתי מול הטלוויזיה בשעה 20:03, מחכה לפרק, והוא לא מתחיל -אכזבה.

קמתי בבוקר,הלכתי לבית ספר,הלכתי לחוגים וחזרתי היישר לאתרי הרכילות והפורום כדי לראות אם יש משהו חדש על הסדרה או השחקנים. כשהודיעו על הקאסט החדש הייתי מאושרת - הרגשתי שהנה זה כבר קרוב, זה מגיע - האלופה חוזרת. בניגוד לכולם גם שמחתי שחלק מהשחקנים לא ממשיכים. זה נחמד לגלות פנים חדשות - הרי ככה גילו בין השאר את ורד פלדמן ורון שחר.

 

כשהודיעו על שידור פרק אפס ישבתי ורק חיכיתי שהוא יעלה כבר ב - VOD.

נהניתי מהפרק מאוד, למרות שהוא ארך רק 20 דקות ולא היה בו כמעט כלום חדש - הרי את תקציר העונה הקודמת אני יודעת בעל-פה. למרות זאת, עצם זה שראיתי את השחקנים וידעתי שזה מתקרב, עשה את הפרק מעניין.

 

ועכשיו אני צריכה להמשיך לחיות עוד פחות משבוע אחד עם הגעגועים המטורפים שמשגעים אותי כבר לכל הדמויות המדהימות שאני כל כך אוהבת - בעיקר את אוסקר, שעשה מבחינתי את כל הסדרה.

 

אז בטח חלק מכם מזדהה איתי, חלק מכם יכתוב בתגובות: "מה, אין לך חיים?!" וחלק נוסף באמת יחשוב שאין לי חיים. אבל מה לעשות – "האלופה" הפכה לחלק גדול מהחיים שלי.

ואם אפשר אז עוד דבר אחד לסיום: רוצים עונה 3!