הבוקר פורסם כי המשטרה ממליצה להעמיד לדין את מנכ"ל הרכבת עופר לינצ'בסקי, ואת אחד הסמנכ"לים שלו, באשמת גרימת מוות ברשלנות בתאונת הרכבת בבית יהושע בחודש יוני שעבר. תאונה מחרידה בה נהרגו חמישה נוסעים ועשרות נפצעו.
את מידת אחריותם ואשמתם של המנכ"ל וסגנו יקבע בית המשפט, אבל השאלה העיקרית היא, מדוע האחריות לפרשה הטרגית הזאת נעצרה אצל המנכ"ל הנוכחי? טענות לעפר לינצ'בסקי יש, אבל בכל הנוגע לתאונה הזו הוא בפירוש אינו יכול להיות מוחזק כאחראי. לינצ'בסקי, יש לזכור, נכנס לתפקיד רק מספר חודשים לפני התאונה, ובוודאי יטען בבית המשפט כי לא הספיק לבצע שינויים נדרשים, אם בכלל. ויתכן שתהיה מידה של צדק בטענותיו.

הבטיחות הוזנחה. תאונת הרכבת בבית יהושע (צילום: עופר עמרם)
נזכיר נשכחות: אחרי כ-50 שנות הזנחה כמעט טוטאלית, החליטה ממשלת ישראל להשקיע בפיתוח רכבת, כדי שתשמש אלטרנטיבה לנסיעה ברכב פרטי. סכום עתק של למעלה מ-20 מיליארד שקל הוקצב לפרויקט רב-שנים, ותחילת הביצוע הייתה מהירה: מסילות חדשות הונחו, עשרות קטרים וקרונות מודרניים נרכשו, תדירות הרכבות גדלה פי כמה, ומספר הנוסעים זינק במהירות לכשני מיליון בחודש.
אלא שבפיתוח המהיר נזרעו זרעי התאונה הטרגית בבית יהושע: בלהט המהירות לבצע ולהשתמש בתקציב שכמעט אין לו אח ורע בתולדות הפרויקטים בישראל, נשכחו כמה כללים בסיסיים הקשורים לבטיחות, לשיטות עבודה ולאיכות השירות. וכך, יחד עם אין ספור תלונות נוסעים על איחורים, צפיפות בקרונות, קשיי גישה לתחנות ושירות לקוי - באו גם תאונות. תחילה במסילה לבאר-שבע ואחר-כך בבית יהושע ובבנימינה.
_wa.jpg)
שחזור התאונה בבית יהושע (צילום: ירון ברנר)
רק רצף התאונות הקשות אילץ את האחראים במשרדי האוצר, התחבורה והתשתיות, למקד את המאמצים ואת התקציבים בבטיחות: הפרדות מפלסיות בין כבישים למסילות, מערכות התראה ותקשורת, ועוד. ועכשיו, לאור קביעת המשטרה שיתכן כי קיימת אחריות פלילית של דרג המנהלים לתאונות, עולה השאלה מדוע מתמקדת החקירה רק במי שניהלו את העסק בזמן התאונה בבית יהושע.
הרי הבעיה נולדה הרבה קודם לכן, באישור תוכניות הפיתוח של הרכבת - תוכניות שלא כללו את סעיף הבטיחות בראש סדר העדיפויות. זה הדבר שצריך להיבדק. ואת מי שניצבו באותם ימים בראש המערכת - במשרדי האוצר, התחבורה והתשתיות, כולל שרים, מנכ"לים וסמנכ"לים - צריך לחקור.
הבכירים האלה צריכים לתת תשובות ולהסביר, מדוע, למשל, ההחלטה להכפיל את מסילת הרכבת בין תל-אביב לחיפה ולהגדיל את מספר הרכבות הנוסעות בחלק המרכזי של הקו הזה - ואזור בית יהושע בכלל זה - מכ-50 לכ-250 ביממה, לא לוותה במקביל בבנייה מיידית של הפרדה מפלסית ובהתקנת אמצעי בטיחות נוספים? מדוע לא לווה הגידול העצום בהיקף הפעילות של רכבת ישראל בהקמת מערך בקרה והדרכה הולם, שיכשיר את נהגי הקטרים ואת אנשי הצוות המפעילים את הרכבות ויפקח על עבודתם?
ההחלטות על ביצוע הדברים האלה התקבלו רק לאחר שנהרגו ונפצעו נוסעים - ולא כך הדברים צריכים להיעשות. הרי מישהו קיבל את ההחלטה לצאת לדרך עם 20 מיליארד שקל בלי לתת את הדעת על סעיף הבטיחות - ולמישהו הזה יש שם ותואר, ואותו אדם (או אנשים) שותף (או שותפים) לאחריות של מנכ"ל הרכבת הנוכחי.

איפה נעצרת האשמה? מנכ"ל הרכבת עפר לינצ'בסקי (צילום: ירון ברנר)
בדיקה כזאת חשובה במיוחד כעת, כשעל הפרק עומדת שורה של פרויקטים ענקיים נוספים בתחום תשתיות התחבורה: רכבת קלה בירושלים ובגוש דן, כבישי ונתיבי אגרה נוספים, חניוני ענק מחוץ לערים הגדולות ועוד. כל הפרויקטים הללו יסיעו מאות אלפי בני אדם מדי יום, ולאור המחדלים הבטיחותיים שהתגלו במהלך תוכניות הפיתוח של רכבת ישראל, קשה להישאר רגועים. אנחנו רוצים להיות בטוחים שמישהו דואג לחייהם של מי שישתמשו בתחבורה הציבורית החדשה.
יש פה גם עניין מוסרי-ציבורי חשוב: להחדיר לתודעה של הפוליטיקאים שלנו, שהם אחראים מההתחלה ועד הסוף על מעשיהם ועל מחדליהם. להיות שר תחבורה או תשתיות זה לא סתם תפקיד של כיף, שמקבלים אחרי הצטיינות בעסקנות פוליטית - זו גם אחריות לחייהם ולגורלם של אזרחי המדינה, שאינה פחותה מאחריותו של שר הביטחון.
מילוי תפקיד כשר או כראש ועדה בכנסת אינו מסתכם בהרמת יד בהצבעה או בחתימה על מסמך בהתאם לשיקולים פוליטיים. המשכורת שאנחנו - אזרחי המדינה - משלמים להם, דורשת מהם לעבוד, לבחון, לשאול ולבדוק, ולקבל אחריות מלאה על מעשיהם.
לכן, אסור שפרשת בית יהושע תיעצר אצל הנהלת הרכבת הנוכחית - יש שותפים נוספים למחדל. ואם החקירה הזאת לא תמוצה עד תום, עלולים להתרחש בעתיד אסונות נוספים ומיותרים. בדיוק כמו שתאונת בית יהושע הייתה מיותרת.