מהשור הזועם לאבא גנוב

בסוף השבוע תעלה "פגוש את ההורים", קומדיה בכיכובו של רוברט דה נירו. ראיון

פסטיבל הקולנוע הבינלאומי והיוקרתי של סן סבסטיאן בספרד, שהתקיים בספטמבר האחרון, היה קצת רדום, לאור המצב הפוליטי-בטחוני הרגיש והטעון: לא מעט סטארים ביטלו את השתתפותם באירוע בגלל פעולות הטרור של המחתרת הבאסקית. התייצבותו של רוברט דה נירו, הנחשב בצדק כשחקן הקולנוע הטוב, המוערך והמפורסם ביותר בעולם כיום, נתפסה כאקט אמיץ.

דה נירו קיבל בטקס חגיגי במיוחד פרס מפעל חיים, ובמהלך שהותו הקצרה בעיר היפהפייה הזאת התקשורת רטטה וצלמי הפפרצי ארבו לו בכל פינה. האמת, קצת חששתי מהמפגש איתו, כי לדה נירו בן ה-57 יצא שם של אדם שלא ממש אוהב תקשורת, שמסוגל לענות בגסות ובזילזול (במקרה הרע) או בשיעמום מפוהק ולאקוני (במקרה הטוב). לפגישה איתו הגעתי מצויד בידיעה שימים ספורים קודם לכן, בפסטיבל טורונטו, הוא התנהג בעוינות כלפי העיתונות, נבח ורטן. למזלי תפסתי אותו ביום טוב. הוא היה אומנם לא יותר מקורקטי, ולעיתים אדיש, אבל בסך הכל די חביב, פתוח ומשתף פעולה (יחסית).

דה נירו הגיע לספרד בעודו מתאושש ממות אמו האהובה לפני כחודשיים. הוא היה קשור אליה במיוחד, מאחר שהיא גידלה אותו לבד מאז גירושיה (בהיותו בן שנתיים). האם, שמתה בגיל 80 פלוס, היתה לדבריו "אשה מאוד מיוחדת, שנונה וצלולה". דה נירו התייצב לפגישתנו בארמון הפסטיבל, חמוש בחליפה שחורה הדורה וחולצה אפורה אופנתית. שערו מאפיר, אותות הזמן ניכרים בפניו; עצוב לראות איך השחקן הסקסי, האנרגטי, הזועם, החייתי והנפלא הופך לאיש מקשיש ונרגן. דה נירו הכריז שהוא שמח להיות בסן סבסטיאן וש"זה תמיד כבוד לקבל פרס כזה. אני מאוד מעריך את המחווה הזאת. בדיוק הייתי בצילומי סרט וזירזתי מאד את אנשי ההפקה, כדי שאוכל להספיק להגיע לכאן בזמן ולקבל את הפרס".

 

כוונות טובות בדרך לגיהנום

 

סרטו החדש, "פגוש את ההורים", שיעלה מסוף השבוע על המסכים בארץ, פוצץ קופות בארצות הברית. אחרי ההצלחה המפתיעה של הקומדיה "בואו נדבר על זה" (שדה נירו, כידוע, לא מרבה להופיע בקומדיות), הוא הוצף בתסריטים משעשעים והחליט ללכת על "פגוש את ההורים", אותו גם הפיק. בסרט, בן סטילר (הקומיקאי-במאי היהודי הזכור בעיקר מ"משתגעים על מרי") מגלם את גרג פאקר, אח יהודי שמאוהב נואשות במורה (טרי פולו), משתוקק להציע לה נישואין וכמעט עושה זאת, אבל אז נודע לו שהוא חייב לבקש את רשות אביה (דה נירו), שהיה מאבחן פסיכולוגי בשירות ה-CIA ומעריץ את בתו. האב המגונן נוהג לנפנף את המעריצים והחתנים הפוטנציאליים שלה, לאחר שלא עברו את מבחניו המחמירים. גיבורנו ואהובתו יוצאים לבית הוריה לרגל חתונת אחותה, שם הוא מקווה לבקש את ידה. במהלך שהותם, האב הקשוח והמעצבן עושה למאהבה של בתו את כל המבחנים האפשריים. פאקר מנסה להוכיח שהוא חתן ראוי, אבל בדרכו המגושמת מצליח לזרוע רק הרס ובלגנים.

בתחילה, דה נירו לא היה בטוח לגבי הפרויקט, אך שותפיו בחברת ההפקה שלו גררו אותו להרפתקה והבטיחו לו לפתח את התסריט ולשפצו. דה נירו מעיד שהוא בהחלט חש פער גילים והבדלי סגנונות בינו לבין סטילר (שהיה בהתחלה לחוץ לשחק מול פיגורה כמו דה נירו), מה שתרם למתח בין הדמויות שהם מגלמים בסרט. "בן נורא מצחיק, בעיקר משום שהוא לא מחשיב את עצמו לכזה", מעיד דה נירו. מכל מקום, השניים הסתדרו נהדר, התיידדו, הצחיקו אחד את השני ואף הגישו יחד את פרס הבמאי המצטיין בטקס פרסי המוסיקה של ה-MTV האמריקאי, שנערך בספטמבר האחרון.

 

אירוניה והיסטוריה

 

ומה אומר דה נירו על הסרט? "המשפחה שלי נראית שם לכאורה נורמלית, אבל אם תתבוננו במשפחות במבט יותר עמוק תגלו תמיד טירוף ואקסצנטריות. ועל הקטע הזה נשען חלק מההומור של 'פגוש את ההורים'". דה נירו, הגאה על האירוניה הטבעית לו, מגלה איזה קומדיות וקומיקאים מצחיקים אותו: "בילדותי אהבתי את סרטי השמן והרזה, אבוט וקוסטלו. כיום, מצחיקים אותי ביל מאריי, רובין וויליאמס, כריס רוק, גרג קינר והצוות המקורי של תוכנית הטלוויזיה 'מוצאי שבת בשידור חי'". גם ג'ון בלושי היה ענק".

 

- מה מניע אותך בבחירת התפקידים שלך?

 

"אם התסריט טוב, התפקיד ראוי והבמאי משובח, אני מחליט ללכת על הפרויקט. כשמדובר במרטין סקורסזה, לא משנה לי אם התסריט מושלם או לא. אני סומך עליו שהוא ישפר וישפץ אותו".

 

- כמעט לא יצא לך להיות גיבור רומנטי.

 

"דווקא היו לי סצינות מיטה עם בכירות הכוכבות, ועלי להודות שזה לא ממש רומנטי לעשות אהבה מול כל הצוות. האמת, אני אוהב לעשות קומדיות רומנטיות".

 

- כשאתה עובד עם במאי מתחיל, אתה מנסה לייעץ לו מתוך הניסיון הרב שלך?

 

"עבדתי כבר עם במאים בלי ניסיון, שהיו נהדרים, חכמים ומוכשרים. אני לא רוצה לקחת שליטה על פרויקט של מישהו אחר. לנסות להשפיע זה בסדר, אבל לא להשתלט. הרי לא מדובר במאבק אלא בשיתוף פעולה, גם אם לא תמיד זה תהליך הרמוני. אני מנסה תמיד להיות כלי עזר, תומך".

 

- כשאתה מסתכל על הקריירה העשירה שלך, איזה סרט היה הכי קשה מבחינתך?

 

"'השור הזועם', בו גילמתי כזכור מתאגרף ונאלצתי להתאמן ולהשמין, היה הקשה ביותר מבחינה פיזית. גם הצילומים בתאילנד של 'צייד הצבאים', שעסק במלחמת וייטנאם, לא היו קלים. 'מלך הקומדיה' היה מאוד בעייתי, אבל מסיבות אחרות. לעומת זאת יש לי זכרונות מאד טובים מהעבודה עם סקורסזה ובראיין דה פאלמה, איתו עשיתי את שני הסרטים הראשונים שלי בשנות ה-60 וכעבור שנים רבות את 'הבלתי משוחדים'. הוא במאי מעולה, תומך ומתלהב. הוא מרשה לשחקן ליצור דברים ואז מעצב ומשייף אותם".

 

- הסצינה ב"נהג מונית" שבה אתה עומד מול הראי, מתאמן בלשלוף אקדחים ואומר "אתה מדבר אלי?", הפכה לפולחן ולמושא חיקוי ופארודיות. היית מודע אז לעוצמתה, ושהיא תהפוך לכזאת קלאסיקה?

 

"לא היה לי שום מושג אז. אגב, אני מתחרט עליה. אני זוכר לטובה מהצילומים את ג'ודי פוסטר, שהייתה אז ילדה, ולא דמיינתי שהיא תעשה קריירה מפוארת כזאת. היה היתה נהדרת וגם כיום היא מאוד מקצועית".

 

- אחרי שגילמת כל כך הרבה גנגסטרים ופושעים, אתה כבר מזדהה איתם?

 

"לא. מדובר בסרטים ואני עושה הפרדה בין החיים והאשליה, בין המציאות והקולנוע".

 

- הופעת בלא מעט סרטים אלימים וגילמת דמויות מרושעות ופסיכופתיות. מה אתה חושב על המחאה המתעצמת נגד האלימות המשתוללת בקולנוע העכשווי?

 

"אני מבין את זה שאנשים נרתעים מאלימות. גם לי יש תהיות לפעמים בסוגיה הזאת. לקחת ילד לסרט עם אלימות איומה, אין בכך שום היגיון".

 

- ביימת בעבר סרט אחד בלבד, "רובע ברונקס" ב-1993. למה לא יספת?

 

"לא יצא, וזה לוקח הרבה זמן לביים משהו שאתה רוצה. כשאתה מביים, אתה צריך להיות הראשון על הסט וגם לעזוב אחרון. אין לך מנוחה והפסקה, זאת מחויבות מלאה. למרות זאת נהניתי מזה ואני בהחלט רוצה לעשות זאת שוב. למעשה, לא רציתי שתהיה הפסקה כל כך גדולה, אבל זה לא היה תלוי בי. יש לי משהו בראש שאני רוצה לביים, ואני מקווה שתוך שנה אתחיל לצלם".

 

- בפסטיבל נערכה רטרוספקטיבה של הבמאי האיטלקי ברנרדו ברטולוצ'י ושיאה היה הקרנה חגיגית של האפוס "1900" בכיכובך על מסך ענק. זה סרט פוליטי ונטען שזהו סרט קומוניסטי. כאשר הוא נעשה, בשנות ה-70, היו לך אידיאלים פוליטיים?

 

"לא. פשוט, אלה היו הרעיונות של ברנרדו וזה מה שהוא רצה לומר בסרטו. מבחינתי הסרט הזה היה חזרה לארץ אבותיי, איטליה, למרות שמשפחתי באה מאזור שונה מזה המתואר בסרט. זה לא היה הביקור הראשון שלי באיטליה, בגיל 18 באתי לראשונה ועשיתי טיול טרמפים".

 

- באחד מטקסי ה"אוסקר" האחרונים הענקת "אוסקר" מפעל חיים לבמאי איליה קאזאן, בעוד רבים מחבריך בחרו לצאת מהאולם או להישאר ישובים בכיסא ואף לשרוק בוז. לא היתה לך בעייה אידיאולוגית להעניק פרס לאדם שבגד, הלשין והסגיר את חבריו בתקופת ציד המכשפות של הסנטור מקארתי?

 

"נכון שזה היה אקט שנוי במחלוקת, אבל לא חשבתי על השערורייה אלא על הסרטים שהוא עשה. הוא היה במאי גדול, וכל מי שעבד איתו יעיד זאת. עבדתי איתו בסרטו האחרון, 'הטייקון האחרון', והוא עשה הכל כדי לסייע לי. הוא שילם מספיק על מעשיו, ולהעניש אותו ב'אוסקר' לא היה לעניין מבחינתי".

 

וברנדו עירום על הסט

 

לאחרונה דחה דה נירו את ההצעה לככב בסרט החדש של סקורסזה, "כנופיות ניו יורק", המתרחש במאה ה-19 ומשתתף בו ליאונרדו דיקאפריו. בסוף נבחר במקום דה נירו דניאל דיי לואיס. תהיתי מה קרה שם בדיוק, שהרי התפקיד מתאים הרבה יותר לדה נירו מאשר לדיי לואיס. "מסיבות אישיות לא הייתי יכול להתרחק מניו יורק לתקופה ממושכת - פשוט לא רציתי לעזוב את ילדי (יש לו תאומים מרעייתו לשעבר דיאן אבוט ובן מרעייתו הנוכחית - א.ק.). הצילומים דרשו ממני לשהות חודשים רבים באירופה, ולא יכולתי לעשות את זה לילדים שלי. אגב, הם שונאים לראות אותי בתור האיש הרע. בכל מקרה, אני מצטער מאוד שלא יצא לי להשתתף בסרט, כי תמיד נהדר לעבוד עם מרטי".

כמו כן, לא מכבר סיים דה נירו צילומי סרט על גנב תכשיטים ותיק שרוצה לפרוש, אך שני צעירים סוחטים אותו ומכריחים אותו לצאת למבצע נוסף. הוא שיתף שם פעולה עם כוכב עבר ענק, מרלון ברנדו, ועם אחד הכוכבים הממריאים והמשובחים של תקופתנו, אדוארד נורטון. אי אפשר שלא לשאול את דה נירו על מפגש הענקים עם ברנדו, שניהם אנשים לא קלים, שגילמו את אותה דמות בסרטים שונים - ויטו קורליאונה - ברנדו ב"הסנדק" הראשון ודה נירו בשני. שניהם גם זכו ב"אוסקר" על תפקידם הזה. דה נירו הוא גם ללא ספק יורשו של ברנדו.

"הצילומים היו בסדר גמור, כולנו הסתדרנו ולא היו בעיות", מרגיע דה נירו את חששותי מפני התנגחויות והתנגשויות. "בסך הכל אין הבדלים רבים במטרות שלנו כשחקנים". דה נירו רק לא גילה לנו, מה שהרכילאים ידעו לספר: שהוא וחבריו לסט היו נבוכים מהתנהגותו של ברנדו הקשיש וענק הממדים, שהסתובב בעירום על הסט, כולל התייצבות ב"לבוש" זה לצילומי הקלוז-אפ.