"אלדין" שלי נכנס באיחור למערת הפלאים

בתקופה בה רוב חבריי לספסל הלימודים היו עסוקים בלישת בלוטות חלב ובתהיות כמו איזה גודל קונדום יתאים לי, הייתי אני טרוד בשינון שמותיהם הלטיניים של פרוקי רגליים ובנגינה בפסנתר. אבל עם השנים הצלחתי איכשהו להדביק את הפער

מספר אי-זוגי פורסם: 23.03.07, 10:25

לא יודע בדיוק איך לבשר לכם את זה, אז הנה האמת כפשוטה: אלדין* שלי נכנס למערת הפלאים לראשונה פחות או יותר בשלב שקיבלתי פיקוד על מחלקה (תעשו לבד את החשבון).

 

ממש לא יפתיע אותי לגלות שבגלגול הקודם הייתי אינקוויזיטור או איזה פונדמנטליסט ממשמרות המהפכה האיראניים, שכן בתקופה בה רוב חבריי לספסל הלימודים היו עסוקים בלישת בלוטות חלב ובשאלות קיומיות כמו איזה גודל קונדום יתאים לי, הייתי אני טרוד בשינון שמותיהם הלטיניים של פרוקי רגליים ובנגינה בפסנתר.

 

מעבר לעובדה שקוטלגתי כחנון טורבו שהגיע לערבי כיתה עם נעלי יגואר בצבע אדום (נשבע לכם, יש לי תמונה!) שכנה בי נפש של אייטולה מהזן הפנאטי ביותר. כל מי שרק היה מוכן להקשיב שמע ממני את ההרצאה בנושא "הצורך לשמור את הבתולים עד שתבוא האחת ועד שזה יהיה מתוך אהבה!". לימים, כשנפגשתי עם חברים מן העבר, הבנתי שכולם, בלי יוצא מן הכלל, התעניינו יותר בגוזל'ך שהוציאו מהאף אחרי החיטוט המאסיבי בו היו עסוקים בזמן ההרצאה, אמרו, אההה, והלכו לבדוק אם כבר הגיע תורם עם תמי.

 

אגב תמי, איפשהו בין המגן באזרחות לטיול השנתי, החליטו חבריי שהגיע הזמן לגאול אותי מיסוריי, בעיקר לנוכח העובדה שאחרי כל משחק כדורסל בהפסקה הייתי משאיר אחרי שניים-שלושה קולגות שנזקקו לטיפול אורתופדי. "השור הזועם" קראו לי, וזה די תאם את המציאות, אם לקחת בחשבון שהיקף האשכים של בתול שכמותי ושל הבהמה היה דומה.

 

הצמידה אל פניי שתי כריות אוויר ושלחה יד

באחד הימים הוזמנתי, בתואנה כלשהי, אולי כדי לתת שיעורי עזר, אל ביתה של אותה גברת. ומהר מאוד הסתבר לי, שהעזרה היחידה שהיא צריכה קשורה בתנועת אגן נמרצת. הנערה הנ"ל (אם אפשר לקרוא כך למישהי שנראית כמו שילוב של חוואית נורווגית ואיש השלג) לא בזבזה זמן, ובעודי פורק את מחברותיי התיישבה עליי, חפנה את ראשי בכפות ידיים עם מרקם של מכונאי טנקים, הצמידה אל פניי שתי כריות אוויר ושלחה יד לכיוון הפגוש. אני, שעל המקום הבנתי שהשלב הבא בתאונה החזיתית הזו הוא שה"מנוע" מגיע אליי, השתחררתי מהלפיתה וברחתי כל עוד נפשי בי. למחרת כבר כל התיכון ידע על מעלליי, ואחת מחברותיה של אינגה אף הטיחה בי משהו בסגנון של "אתה כזה מניאק, אתה כל כך פגעת בה!" אני פגעתי בה? צפיפות התנועה בנמל התעופה של שיקגו היא כמו יום כיפור לעומת מה שהתרחש בין ירכי הכלה החסודה ההיא.

 

יכולתי להפוך לגורו בתחום מעשה האהבה הטנטרי

שלא תבינו לא נכון, נושא המין העסיק אותי מאוד, ואני מוכן להתערב שמעטים מסוגלים להתחרות בקשר היד-עין שלי. אלא שהרצון להיות רומנטיקן, מאהב וגבר רגיש ומתחשב השאירו אותי כמו משה, מחוץ לארץ המובטחת ועם גמגום קשה בכל מפגש עם המין הנשי.

 

רבים ממכריי עדיין לא מצליחים להבין איך אפשר להיתקע בשלב המשחק המקדים שבע שנים, וסביר להניח שעם קצת חזון יכולתי להפוך לגורו בתחום מעשה האהבה הטנטרי, אלמלא פגשתי את מי שגאלה אותי.

 

היא היתה מקיבוץ בעמק, והתאהבתי בה עד מעל לראש, אלא שכבר באותו מעמד (שעמד, ועמד...) התברר לי עומק הברוֹך בו אני שרוי. בעודנו ישובים בתוך אמבטיה מהבילה, התוודיתי שזו הפעם הראשונה בה שליחיי בעלי הזנב היחיד פגשו רקמה אנושית ולא צלילה מבישה במימי האסלה, עטופים תכריכי נייר. המתנתי דרוך לקבלת קריאה ספרתית מהצד של הברזים, תגובה שמשום מה בוששה לבוא. עכשיו תראו, מאחר שכבר מזמן לא יכולתי לעשות שימוש בכרטיסיית נוער, ואת כתפיי עיטר ארון, היה לי די ברור שהסיכוי שהיא תנופף בסדין עם כתם אדמדם שואף לאפס. אבל למשפט הבא ממש לא הייתי מוכן: "אתה בטוח שאתה רוצה לדבר על זה?".

 

וואו, רגע! זה יותר מ-7? פחות מ-10? פתאום השיחה הפכה למשהו דוגמת החידות בהן אומרים לך "תבחר מספר בין 1 ל-100, עכשיו, תחלק ב.." ומעבר לעובדה שהטורפדו שעד לפני רגע עוד הציץ מעל פני המים התכווץ לממדי כדור עוזי, נהיה לי כזה נאחס בנשמה שממש בא לי לבכות.

 

נשארנו יחד כחמש שנים, אבל תמיד ריחפה מעל תסמונת ה"קדושה-זונה". אהבתי אותה מאוד, אולי יותר מדי, אבל בתור ילד טוב ירושלים (תרתי משמע) היה לי קשה מאוד לחיות עם הרגלי המין של התנועה הקיבוצית. כבר בשלב מוקדם של מערכת היחסים התוודעתי למונח שטרד את לילותיי מאז, היזיז. כן, היה לה יזיז, מישהו שפעם "יצאה" איתו אבל זה לא הלך, אז כל עוד לא היה חבר בשטח הם היו נפגשים מעת לעת ומחליפים נוזלי גוף. הקונספציה הזו של מעשה אהבה ללא אהבה היתה משולה בעיניי לפריצוּת, ושנים לא הייתי מסוגל לקבל אותה. גם אחרי הפרידה הטראומטית ממנה, כשסוף סוף ירדתי מההפסקה ללא עיר לעיר ללא הפסקה והתמקמתי בפרטר חביב בגבעתיים, לא ממש יכולתי להתחבר ל"חיי הרווקות". גם מספר הסטוצים (מזל ששניים זה כבר ברבים) שהיו לי דמו יותר לסצינה מצחיקה עד דמעות בסרט בורקס מאשר לחוויה מינית לשמה. בראשון היתה מעורבת בחורה חביבה שהכירו לי ומיד בפגישה הראשונה טרחה לציין ש"נראה לה שיותר טוב שנהיה ידידים" (עם ד'!). כגבר רגיש ומתחשב שלא היה ברשותו מילון גברי-נשי, לא יכולתי לנחש שבעצם זו הזמנה לסקס סוער. ידידתי החדשה היתה פוקדת עת מעוני בתדירות הולכת וגוברת ובלבוש הולך ופוחת, ואני, נעבעך, הרגשתי כל כך מיודד איתה, עד שהרהבתי עוז לשתף אותה באחת הסוגיות בעלות המשמעות העמוקה ביותר עבור כל זכר - הגודל.

 

"זה יכנס בתוך זה?"

בסופו של עניין הסקרנות הרגה את החתול, אלא שהמפגש ביני לבין החתול (נו, אתם מבינים) היה טראומטי עבורה. מסתבר שאני טעיתי בהערכה, וזכור לי מבט הבעתה שהיה בעיניה, שרק הגששים הטיבו לתאר במשפט האלמותי "זה יכנס בתוך זה?" ממש על הסף היא החליטה שעדיף לה בשלב זה לוותר על הרחבת הנכס והשאירה אותי עם מה שקרוי בעגה הרפואית כאב ביצים.

 

הפעם השנייה היתה אף יותר הזויה, אחסוך מכם. איכשהו השנים עברו, צברתי קצת קילומטראז', התבגרתי וגם פיתחתי כמה תובנות, למשל בכל מה שנוגע למתירנות. בתקופה בה עוד שלחו שנות טובות בדואר ולא ב-SMS, לא שמעו על ג'ינס נמוך שלא משאיר מקום לתהייה אם היא ג'ינג'ית גם למטה, ואת פס התחתון היית רואה מסביב לגבעות ולא עובר באמצע הוואדי, היה קצת יותר כיף לגלות הכל לאט לאט. היום הכל בחוץ, וכבר לא צריך "למשש את הסחורה" כדי לדעת אם יש בחזיה צמר גפן, אתה פשוט יכול לראות בעין בלתי מזוינת הכל. אני זוכר שהחבר'ה היו הולכים להציץ לסטודנטיות במעונות הסמוכים למרכז המסחרי. קראו להם אז פושטקים, אבל אני בטוח שחלקם היום רופאים, מהנדסים ועורכי דין (למרות שלאחרונים עדיין אפשר לקרוא פושטקים).

 

אני באופן כללי בעד קידמה ומתירנות, עד גבול מסוים. השאלה היא רק איפה הוא עובר. עד לא מזמן חשבתי שאני במקום טוב באמצע, מנהל שגרת חיים מונוגמית רגועה, מתפרע מידי פעם בקצת דיבור מלוכלך אבל לא מגזים בתרגול הקשרים שלמדתי בצופים על הפרטנרית, צופה מדי פעם בקצת פורנוגרפיה רכה אבל לא רואה את עצמי פדופיל בפוטנציה.

 

העניין הוא שבאחרונה נפלה עלי צרה חדשה. ממש כשחשבתי שהנה, התחתנתי, יש לי ילדה וסוף סוף אני יכול להצהיר במכס שחיי המין שלי שגרתיים, הודיעה לי זוגתי חגיגית שהיא "רוצה לנסות להיות עם אשה".

 

המשך יבוא, כנראה

  

 

 

* ועלי באבא נכנס למערת השודדים, נכון.