הוא חזר על ארבע! אני טסה לאירופה עם המאהב!

"לא סיפרתי לך עד עכשיו כי לא היה לי נעים לספר לנשואה כמוך שיש לי חבר נשוי. אתן הרי מין מועדון סגור כזה, בעוד שאנחנו, הבנות הרווקות, מהוות איום על המוסד האקסקלוסיבי הקדוש שלכן, לא?" אוליב מספרת לרונית על בילוי פסטוראלי כולל זיון פנומנאלי עם המאהב. פרק 23, למבוגרים בלבד

רוניתוש,

 

אופס! סליחה! סליחה ששאלתי אם את אוהבת את בעלך! לפעמים אני כל כך טיפשה וחסרת טקט שזה לא ייאמן. אבל אני רומנטיקנית, אווילה-משרישה, ושורשי האוויר שלי מתאווים להינעץ עמוק באדמת ליבו של המיועד. אגב, תגידי, טוב לך איתו, או שגם זו שאלה שלא שואלים? ואל תתנפלי עלי – אבל יש לי תחושה שהוא בוגד בך. את באמת חושבת שאקי שלך שונה מכל הגברים?

 

תראי, רונית, הגיע הזמן שאספר לך משהו. יש לי רומן. כבר שנתיים. עם גבר. נשוי. לא סיפרתי לך עד עכשיו כי לא היה לי נעים לספר לנשואה כמוך שיש לי חבר נשוי. אתן הרי מין מועדון סגור כזה, בעוד שאנחנו, הבנות הרווקות, הרי מהוות איום על המוסד האקסקלוסיבי הקדוש שלכן, לא?

 

אבל גם את, כמו יתר בנות הלהקה המצוינות ממחלקת הנשואות, לא תצליחי לרדד לי את עוצמת הביטחון בקשר איתו. עם הנשוי. עם התפוס. עם זה שיש לו כבר משפחה משלו. כי אני יודעת את האמת! אני יודעת שהוא אוהב אותי!!!! והאהבה מנצחת, רונית. את יכולה לצחוק עכשיו, אבל לי יש סבלנות. כי אני יודעת שאנחנו נהיה יחד בסוף. את תראי. אני האנרגיה שלו, אני השמחה שלו, אני העלומים שלו!

 

אני מרגישה כל כך נהדר שסוף-סוף סיפרתי לך על קיומו! ירדה לי אבן מהלב. יש לי המון מה לספר לך עליו. הוא אהבת חיי, רונית, אהבת חיי!

 

-אוליב

 

* * *

 

אוי אוליב,

 

אל תשאלי, להדס שוב היה התקף! אחרי יותר מחצי שנה שהכל היה בסדר, וכבר חשבנו שזה מאחורינו. זה קרה בלילה, ישבתי לכתוב קצת ואקי הלך להתרחץ. פתאום אני שומעת השתנקויות וחרחורים מהחדר של דסי. ישר רציתי וראיתי את הקטנה בעיצומו של התקף הכי קשה שהיה לה אי-פעם. צרחתי לאקי שיבוא, והוא רץ מהאמבטיה ערום ונוטף מים ורעד ליד מיטתה. לקראת הבוקר, כשהבית חזר לדממתו, שכבנו במיטה, נרגשים, לא מסוגלים לעצום עין, ואקי חיבק אותי, כמעט התכרבל בתוכי, וביקש שאבטיח לו שלעולם לא אפרק את המשפחה.

 

מה איתך, אוליב, את בסדר? בטח לא קל לך עם החיים החדשים והסוערים. אולי כדאי שתאטי קצת, תיקחי אוויר לנשימה? אולי את רוצה שניפגש, רק שתינו? נשב לנו באיזה בית-קפה קטן, בצל עצים ירוקים ומטיבים, נשתה קפה מצוין ונשמין מעוגות שמרים. לך באמת לא יזיקו קצת פחמימות. (אני, לעומת זאת, בדיאטה כבר שבועיים). ואולי בכלל תבואי אלי? נשב בגינה, נדבר. המעריצים שלך לא יברחו לשום מקום.

 

שלך,

 

רונית

 

 

יו-הו רוניתי!

 

תודה רבה על שפע הצעותייך, אבל אני ממש-ממש בסדר! אם צריך כאן לדאוג למישהו, זה למאהב המסתורי שלי, כי אני חוששת שהוא עובר התמוטטות עצבים. הוא לא החזיר טלפונים לשתי ההודעות שהשארתי לו (שתי הודעות! חח... למה לא 57?). אפילו ניסיתי בחיל ורעדה להתקשר אליו הביתה איזה ערב. ענתה הבת שלו, אז ניתקתי מיד.

 

אני לא מבינה מה קורה פה. הוא צריך טיפול דחוף, אשפוז. אפילו כפוי! אם מגד ניסה להתאבד בגלל אהבה נכזבת, אז הוא על אחת כמה וכמה! ואת יודעת למה? דווקא בגלל חליפת השפיות שהוא לא מוריד מעצמו לרגע. הוא תמיד יותר מדי שפוי, לא מאבד שליטה, יציב ומאוזן שבא להקיא. דווקא אנשים כמוהו, היציבים-סלע האלה, עלולים להתפרק. והוא לא שלומיאל כמו מגד, הוא יצליח! הוא ימות לי! אם לא כבר מת. הרי אם הוא מתהלך בבית שלו כמו זומבי, זה היינו הך.

 

יש לי קצת סחרחורת, אני הולכת לשכב. ביי בינתיים.

 

-אוליב

 

* * *

 

אוליב מותק, מה קורה?

 

את בסדר? אני דואגת לך. תשמעי, בא לך לבוא לבוקר של כיף ביום שישי מסעדת "הרציף"?

 

שלך,

 

רונית

 

* * *

 

רונית, רונית, רונית!!!!

 

בכיף הייתי באה, אבל אני נוסעת לאירופה עם המאהב שלי המתוק היפה האידיוט, שחזר אלי על ארבע. הוא לא רוצה לומר לי את היעד המדויק, אמר שזו הפתעה. הוא אמר שהוא אוהב אותי ולא מסוגל לחיות בלעדיי, והבטיח לפצות אותי. אז מחר אנחנו על המטוס.

שלך,

 

אוליב ה-מ-או-ה-ב-ת!!!!!!!!!!!!!!!!!

 

* * *

 

רונית!!!!

 

את לא מאמינה מאיפה אני כותבת לך, מבית קפה ציורי קטן בפאתי כפר מדהים ביופיו, כמה עשרות ק"מ מזלצבורג. את לא מתארת לך כמה יפה כאן. וכמה רגוע! על היום הראשון נסענו למקום בו צולם הסרט שאני הכי אוהבת, "צלילי המוזיקה", לבית המרהיב שנושק לאגם. אירגנתי סל פיקניק פוטוגני, עם בקבוק יין, לחם טרי, גבינות, נקניקים ושאר ירקות, עליתי על נעלי הליכה, ובעשר יצאנו מהמלון הקסום. השמש עשתה לנו טיזיניג... יוצאת, לא יוצאת, מציצה, איננה.

 

לי לא אכפת, העיקר שהאהבה חמה. אבל אז ניתך עלינו גשם זלעפות. עמדנו כמו שני דבילים מתחת לאיזה עץ, בלי מטריה, אני עם סל הפיקניק, מורעבים, ואי אפשר לשבת כי הכל רטוב. גם כל האוכל נרטב. אז הוא זרק את הסל המפואר בתנועה דרמטית לפח הקרוב והרכיב אותי על הגב, משהו כמו קילומטר.

 

נכנסנו נוטפים למלון, ואהובי היעיל רץ רועד מקור לאמבטיה, למלא אותה במים חמים. קילפתי מעלי את הבגדים הרטובים וערומה עזרתי לאיש שלי להתפשט, כשיד אחת שופכת לאמבטיה את כל תכולתם של בקבוקי הקצף והשמנים, והאחרת פורמת ממנו את תחתוני הבוקסר ומלטפת את מכמניו הראויים לזיון.

 

הוא מנשק אותי לאט ועמוק, והכל סביבנו אדים מגן-עדן. הוא מרים אותי על הידיים ומרכיב אותי עליו, ואני מרגישה איך הבון-אפטיט שלי נפתח אליו, ובפעם המיליון מתפלאת איך קוטרו מתאים לי בדיוק. הוא מנשק את הצוואר שלי ומחזיק אותי חזק במותני הצרעה, ואנחנו שני צמחי מים מרהיבים מלופפים זה בזו.

 

ואז, פתאום, הוא מסתכל לי בעיניים לא יודע את נפשו, מפסיק לשנייה ולוחש: "את אהבת חיי".

 

אני מעליו מתנועעת בפראות מסוחררת, בדרך לאורגזמה הטרופית המטרפת המשוגעת מרוב אהבה, מנשקת אותו שוב ושוב ממלמלת: "אתה אתה... אהובי האחד... לתמיד..."

 

עכשיו ניסע לפריז, דוליש מתעקשת שנתארח אצלה, היא מתכננת לנו הפתעה.

 

ממני,

 

אוליב

 

 

המשך מחר