רונית, אקי, נשואים שובבים יקרים שלי!

"מוזר לפנות לשניכם ביחד! אפילו עכשיו, במצבי, אני מבליחה ביניכם על המסך דרך מילים מוקלדות. אקי התעלף? כמה צפוי. תני לו סטירה, רוניתי, שיתעורר. המטפלים כאן אומרים לי שאם אתמיד ואתרגל מידי יום 'קלישאות של רוחות רפאים', עוד איזה מאה שנה אשתפר". אוליב כותבת מבית החולים. פרק הסיום

דוליש אהובתי,

 

אני לא יודע איך לבשר לך את מה שאני עומד להגיד עכשיו. ליבי כבד, דוליש, אז לפני שאת מתפרצת (לא שכחתי שאמרת לי איזה 500 פעם לא לכתוב לך), שתדעי לך שזו שעת חירום! את חייבת לחזור לארץ, והפעם לא בגללי, אני עלייך ויתרתי מזמן. זה בגלל אוליב, היא במצב קשה, שבועות היא לא יוצאת מהבית, לא מכניסה כלום לפה, כמעט לא עונה לטלפונים שלי, כשאני בא אליה היא לרוב מסרבת לפתוח, לפעמים פותחת את הדלת לפעמים לא, וכל היום יושבת מול המחשב, מקשקשת שם השד יודע מה.

 

היא כל כך רזתה, דוליש, ממש כואב הלב! היא לא אוכלת כלום, ואני לא יודע מה לעשות, חשבתי שזה יעבור, שהכל בגלל התערוכה המחורבנת ברוטשילד ומה שקרה בעקבותיה, היא בטח סיפרה לך, למרות שאני לא יודע מה היא מספרת לך ומה לא, אני לא מבין בכלל על מה היא מדברת, הדיבור שלה נעשה כל כך מבולבל, בחיים לא ראיתי אותה ככה, דוליש!

 

בהתחלה, אחרי הפתיחה, היו לה כמה שבועות שהיא היתה פשוט בעננים, גם הזמינו אותה לטלוויזיה, וכל כך שמחתי בשבילה שהנה הולך לה, סוף-סוף יכירו בכשרונה, את לא יודעת כמה טוב זה עשה לה. כל כך שמחתי בשבילה שממש ירדו לי דמעות מהעיניים כשהיא סיפרה לי על ההזמנות שמגיעות אליה פתאום: לעבודות, לתערוכות, למסיבות, לחיים היפים, אוי דוליש, אוליב הקטנה והמתוקה שלנו! כל כך שמחתי בשבילה, עד שכמעט התחלתי להתפלל הגומל לאלוהים, אל תצחקי על מגד הזקן שלך, באמת!

 

אבל פתאום הכל נגמר, משהו לא הלך עם החוזים שהוציא בשבילה הסוכן שלה, וחוץ מזה, כמו שאת מכירה אותה, היא ילדה רגישה, אני חושב שהיא לא הצליחה להתמודד עם ההצלחה שנחתה לה על הראש, ככה זה עם אנשים רגישים ונדירים כמוה, היא כל כך שברירית אוליב, וגם המניאק ההוא, הנשוי, זרק אותה (בחיי שאני הולך להרוג אותו), והיא התחילה עם כל העניין הזה של לא לאכול ולא לצאת מהבית.

 

כמה פעמים באתי אליה עם מצרכים, הכנתי מטעמים שהיא אוהבת, והיא רק אמרה שהריח מגעיל אותה. ניסיתי להאכיל אותה בכוח – ואת מכירה אותי, אני לא אוהב להכריח, אבל איתה הייתי חייב – אבל היא רק משחקת עם האוכל ומדברת כל הזמן על הקקי שלה, המזוין ההוא, יימח שמו וייאבד זכרו! לא כתבתי לך כל הזמן כי חשבתי שזה יעבור, שזה רק משבר קטן בגלל האקי-קקי ובגלל התערוכה המחורבנת והסוכן המניאק שלה, שגם הוא זרק אותה לעזאזל, וגם אותו אני הולך להרוג, או שאל תקראי לי מגד!

 

בערב היא פתחה לי, מתנודדת כמו לולב על רגליים שהפכו לקיסמים, בפנים הכל מלוכלך, מעופש, מסריח, ובמקרר כלום. מצאתי כמה דברים במזווה והכנתי לה ספגטי. היא רק ליפפה את האיטריות על המזלג ולא הכניסה שום דבר לפה.

 

סוף-סוף קלטתי – ראש כרוב כמוני, את יודעת כמה אני קשה תפיסה – שזה לא יעבור מאליו, זה ככה כבר כמעט שלושה חודשים. הצעתי לה שתתאשפז, יש אצלנו מחלקה מיוחדת למקרים כאלה, הרבה בנות שלא אוכלות מצליחות להתרפא, אמרתי לה, אבל היא לא רוצה לשמוע, אומרת לי יהיה בסדר, מגד, זה יעבור, אל תנדנד לי כמו סבתא סורגת. ומה לגבי הסחרחורות? אני שואל, והיא פתאום אומרת לי: אני בהריון, מגד, אני בהיריון, תהיה לי שלישיית בנות! ופורצת בצחוק היסטרי.

 

דוליש, זה פיקוח נפש! את חייבת לחזור, את החברה שלה, היא אוהבת אותך, היא שומעת בקולך, את אשה, אולי לך היא תקשיב, אני חושש מצעדים קיצוניים, אני לא רוצה לעשות משהו בניגוד לרצונה, תעלי על הטיסה הראשונה, דוליש, אני מתחנן אלייך, פיקוח נפש! תבואי ונחשוב ביחד מה לעשות, אולי תצליחי להשפיע עליה להתאשפז. מחכה לתשובתך המהירה.

 

שלך, נאמן כמו תמיד,

 

מגד

 

 

הו, נשואים שובבים! רוני ואקי היקרים,

 

כמה מוזר לפנות לשניכם ביחד! אתם רואים, צדיקים שלי? אפילו עכשיו, במצבי החדש, אני מבליחה ביניכם על המסך דרך מילים מוקלדות.

 

אקי התעלף? כמה צפוי. תני לו סטירה חזקה, רוניתי, שיתעורר. בינינו, אני ממש כישלון חרוץ בתחום הטריקים, אבל כאן אומרים לי שבדיוק כמו בחיים, אם אתמיד ואתרגל מידי יום "קלישאות של רוחות רפאים", כמו שמכנים את זה כאן, עוד משהו כמו מאה שנה אשתפר. אוף, כאילו שאין לי דברים יותר חשובים על הראש!

 

אני כותבת כל היום, רוניתי מאמי, וכבר יש לי טיוטה ראשונה לרומן הכי נהדר שנכתב בהיסטוריה העל-אנושית. רוצה להשוות חומרים?

 

טוב, מה אתם יודעים. את האמת? חוץ מלשחק נון-סטופ בווליום האנרגיה שלי ולהרגיש טרמפולינה, או לפטפט מחשבות עם אחרים, אין פה מה לעשות, רק להיות (ולאכול כמה שרוצים). ברקע אני רואה כמה רוחות רפאים מדדות על קביים ועושות סלאלומים בכסאות גלגלים. חבל שאתם לא כאן, פיצוץ כאן.

 

שאלתי בקבלה אם מותר לי לספר מה מתרחש כאן בדיוק, והם לא מרשים. יש פה כל מיני חוקים מבראשית. אז אני מתנצלת מראש על המסתורין. כשתגיעו לפה, תדעו הכל ותופתעו עד כמה הכל ייראה לכם מובן מאליו. ואגב, זה יהיה מתחסד וקיטשי מצידי אם אומר שאחכה לשניכם מפזזת בתוך האור שבקצה המנהרה, כששתי ידי פרושות לקבל אתכם ועל ראשי הילת קדושה, לבושה בחלון לבן ארוך ומפזזת על רגלי הסנדות שלי, ולכן לא אומר קשקוש מטומטם שכזה.

 

חוץ מזה, הרי לא תבואו יחד. איש-איש וגורלו על כתפיו. האמת, עכשיו, במצבי הנוכחי, אני מה-זה מתה לחברה. אז רוניתי, מתי שמתאים לך, את מוזמנת. תראי שיהיה כיף, נשב במסעדה צמחונית במפלס העליון ונתחיל עם חתיכים, ויש כאן כמה כוסונים לתפארת, יקירָנט שלי, לא תאמיני! כולם בחלוקים לבנים כמו הרופא הזה שלך. אגב, מה איתו? עוד משתובבת לך ערומה במחלקה האורתופדית?

 

די לצחוק יקירנט, אני מתה, לא יפה!

 

שלכם באהבה,

 

אוליב

 

נ.ב.

 

מוזר, אני דווקא הרבה יותר מתגעגעת אלייך, רונית, והמיילים שלנו חסרים לי מאוד. אני, כמו שאתם מכירים אותי, מרדנית. לא מסתדרת פה, לא מסתדרת שם. אז מתי אתם באים לבקר לבקר? יש אלינו טרנספר כל יום בשש.

 

 

 ~ ~ ~ סוף ~ ~ ~

 

יקירנט. איור מאת נולי עומר

 

לקריאת כל פרקי הסדרה ברצף

 

הרומן במלואו, ללא קיצוצים, יפורסם בקרוב באתרי המחברות:

 

• הבלוג של יעל ישראל

 

• הבלוג של נולי עומר