"כיף לבשל וכיף לתת. זה פשוט מתכון מנצח"

"אין מצב שאתה מכניס מצלמה, בעל המסעדה פשוט לא מעונין להיחשף", פסקה יחצנית של מסעדה תל-אביבית, שיזמה קוקטייל גיוס תרומות למבצע חלוקת חבילות מזון למשפחות נצרכות בעיר. הסירוב סיקרן את מישל דור - שהתעקש לתעד את ההכנות (ולא, אין אזכור לשם המקום). סדרת כתבות על מתנדבים יוצאי דופן

מישל דור פורסם: 28.03.07, 09:01

  

  

"סדרת הכתבות שלך "החבר'ה הטובים" ממש מרגשת", ליטף אותי קולה נוטף הדבש של אשת יחסי ציבור מעברו השני של הקו. "מה דעתך לצלם כתבה על לקוח שלי שגם עוזר לחלשים? הוא ממש עושה מצווה ולא מבקש שום דבר בתמורה", היא התפייטה. "אין בעיה, אנחנו תמיד שמחים לדווח על אנשים שעושים טוב", השבתי וסייגתי, "אבל בכתבה לא יהיה אזכור של שם העסק שלו". בתגובה, היחצנית הנלהבת הבטיחה "לבדוק עם הלקוח את הנושא", ומעולם לא התקשרה שוב.

 

תופעת הפרסום הסמוי או הגלוי של גורמים מסחריים על גב חוליות חלשות בחברה הישראלית מלווה אותי עוד מימי מלחמת לבנון השנייה, במהלכה התגלה במלוא כיעורו פרצופם של חלק מהגורמים. אלה "תפסו טרמפ" על מצוקתם של תושבי הצפון, והציפו את כלי התקשורת בהודעות נלהבות לעיתונות על טוב לבם של לקוחותיהם שנרתמו - ורצו לספר לחבר'ה. מאז אני נזהר במיוחד כל אימת שיחצן זה או אחר מנסה לפתות אותי לתעד פעילות למען החברה.

 

כשהגיעה לאימייל שלי הזמנה לקוקטייל חגיגי שעורכת מסעדה תל-אביבית במטרה לגייס תרומות להכנת חבילות מזון לנזקקים לפסח, החלטתי לבצע ניסוי קטן. התקשרתי ליוזמים, שאלתי אם אוכל לצלם את ההכנות לאירוע ומלאכת האריזה, והודעתי שלא אזכיר את שם המסעדה. תשובתם הפתיעה אותי מאוד. "אין מצב

שאתה מכניס מצלמה", פסקה אשת הקשר. "ראשית בגלל שרונן, שמנהל את המסעדה, קורס מרוב עבודה, ושנית בגלל שהוא מסרב להתראיין או להצטלם", הוסיפה והזמינה לאירוע. 

 

אבל אני כבר הסתקרנתי, ולאחר לחץ מתון ומרתון טלפונים הסכים הבחור, רונן מלחן שמו, להתראיין בחברת השף רונן דברת-בלוך שבישל בהתנדבות לאורחי האירוע. "תהיה עדין איתו, הוא עובד כבר 30 שעות", אמר לי מישהו כשהגעתי אתמול בבוקר למקום. ומלחן? הוא בקושי עמד על הרגליים כשהראה לי את חלקה האחורי של המסעדה שהפך למחסן מוצרי מזון. "פנינו לבית תמחוי בדרום תל-אביב, קיבלנו ממנו רשימה של יותר ממאה משפחות נזקקות, והתחלנו להתרים ספקים שאנחנו עובדים איתם", הוא תיאר. "במקביל רכשנו מוצרים כדי להכין את החבילות לחג, אבל גילינו שעדיין אין לנו מספיק. לכן החלטנו לארגן קוקטייל התרמה כדי לגייס את הסכום הנדרש, ואולי גם להגדיל את מספר החבילות ל-200".

 

מראה המסעדה היה מוזר: מצד אחד עומד לו בר מצויד בבקבוקי משקאות שעולים מאות שקלים, ומהעבר השני נארזים שמן, סוכר, מלח, ירקות ושאר מצרכי יסוד. "תבין, לא רק שהמסעדה מארגנת את האירוע, אלא שהיא נסגרה לחלוטין בפני הקהל הרגיל שלה", אמר השף דברת-בלוך תוך שהוא מסדר עשרות קלאמרים טריים. "לבשל זה כיף, לתת זה כיף, ואנחנו עושים את זה בשביל האהבה ובשביל לתרום. אם זה משתלב ביחד - מדובר במתכון מנצח", הוא הכריז.

 

בשיחת טלפון מנומנמת דיווחה לנו הבוקר אחת המארגנות כי "האירוע היה הצלחה מעל המשוער. לא רק שגויס הסכום להשלמת החבילות, אלא שנותר בקופה כסף שיעבה אותן במוצרים נוספים, הגדות לפסח ועוד הפתעות". ספק אם מישהו היה מיטיב לסכם את המבצע יותר ממלחן,  שרגע לפני תחילת הקוקטייל אמר לי, "תחושת הנתינה אינה ניתנת לתרגום בשפה העברית או בכל שפה אחרת. זה פשוט סיפוק מדהים, ועד שאתה לא חש אותו בפעם הראשונה אתה לא מבין מה זה עושה לך".