"פירורים": על לכלוך, נקיון, ספה ומכשפה

"היא מילאה מים והתפשטה והתבוננה בחרסינות בשחור ולבן שהקיפו אותה. וכל השחמט מסביב היה נראה לה כל כך מבריק, כל כך נקי. ואז הוא אמר פתאום, 'שִיט, יש הצפה', וכל הנקי הזה והמבריק היה למים שנזלו מהאמבטיה החדשה"

ובלילה היא חולמת על עמי ותמי. היא רואה אותם מאחור, שני ילדים קטנים, לא רחוקים אבל לא מספיק קרובים בשביל להבחין בה. עמי מחזיק את היד של תמי, שלא תפחד. תמי מחזיקה סלסילה ומפזרת פירורים, פירורים, של אבק. היא עוקבת אחריהם ואוספת את הפירורים אחד-אחד. לא מפספסת אפילו פירור קטן. השביל מתפתל והיא אחריו, בודקת שהם במרחק ראייה וממשיכה לאסוף. השביל מתפתל והשק מתחיל להיות כבד, אבל היא הולכת ואוספת, הולכת ואוספת. צמרות עצי היער מאיימות לסגור עליה, היא לא מפחדת. השק מכביד עליה, אבל היא ממשיכה.

 

בחמש אחר הצהריים היא פותחת את המקרר, מציצה וסוגרת. הכי היא שונאת את הכלים המלוכלכים שנשאר בהם קצת אוכל. את השאריות הדביקות. היא מתעלמת מהם כמה שאפשר, עד שלפעמים היא פשוט זורקת את הכלי עם ניצני העובש. או שאמא שלה מבקרת, זורקת בערימה גדולה לכיור ושופכת אקונומיקה. הכי היא אוהבת אקונומיקה.

 

בן אדם מלוכלך

זה לא שהיא בן אדם מלוכלך , אבל יש את הדברים האלה שאי אפשר להילחם בהם, כמו כמויות האבק בדירת הקרקע, או הפיפי של הכלב ליד הדלת בכניסה כל בוקר. נקודות קטנות של עובש בחדר האמבטיה, ערימת הניירות הענקית על השולחן, התמונות שאף פעם לא הכניסה לאלבום והכתמים השחורים על פח האשפה הירוק. החבר שלה לשעבר אמר שהוא רוצה בחורה שלא תיגעל מלנקות את הכלים המלוכלכים במקרר. בכלל , רוב הבחורים שהיא היתה איתם, אפילו אלה של הסטוץ ללילה, כמו חיים השכן, היו נקיים. חיים עוד לא גמר וכבר נעלם וחזר כולו מדיף ריחות של מקלחת ומברשת שיניים. והיא התביישה.

 

ועידן, זה שלשעבר, אמר שהוא מנקה יותר טוב ממנה ומקפל כביסה יותר טוב, אפילו שהוא על כסא גלגלים, ושהם יעשו חלוקה והוא יבשל ויכבס והיא תעשה כלים ותזרוק את הזבל. ועדיין הוא התעצבן עליה כל פעם כשחזר והכביסה לא היתה מקופלת, כי אז מה אם זה החלק שלו, ואז מה אם יש לה מבחנים ועבודות - אמא שלו מנקה גם באחת בלילה.

 

הכי נקי היה בליל הסילבסטר לפני שנתיים. כשעוד היה לה עם מי להיות בסילבסטר, גם אם זה רק בכאילו וכבר הכל מת בדירה החדשה של עידן שקיבל ממשרד הביטחון. והיום כשהיא לא יכולה לשכוח שהיא יודעת שיש את קארין, אשתו החדשה, ושקארין כבר עברה לגור שם, היא לא מפסיקה לחשוב על כל הארגזים שהועברו לשם- ארגז, ארגז, ועוד ארגז. איך הבית התמלא בבת אחת בכל הארגזים החדשים וכל הנקי - בריח של קרטונים מהסופר.

 

שעות היא מדמיינת את החדשה על הספה הלבנה שקנו עם אבא שלה בירושלים, ועם הכסא השקוף שלא הפסיקו להתלהב ממנו, ובעיקר עם עידן שאומר לה שהיא הדבר הכי מדהים בעולם, ואיך היא יודעת להיות מלאך בחוץ וזונה במיטה, או איך שלא אומרים את זה. ובסילבסטר של לפני שנתיים ושל לפני קארין החדשה, למרות שהיא ועידן כבר לא היו רשמית ביחד, היא באה אליו, לבית שכבר לא יהיה בית חלומותיה. ופעם אחת היא רצתה לעשות שם אמבטיה. פעם אחת. והוא יישב לידה, בחוץ, ובחצות הם יתנשקו.

 

אז היא מילאה מים והתפשטה והתבוננה בחרסינות בשחור ולבן שהקיפו אותה. וכל השחמט מסביב היה נראה לה כל כך מבריק, כל כך נקי. ואז הוא אמר פתאום "שִיט, יש הצפה", וכל הנקי הזה והמבריק היה למים שנזלו מהאמבטיה החדשה. בחצות היא עוד עמדה עם מגבת קטנה שבקושי עטפה אותה ועם מגב, והוא אמר "כבר חצות, בואי נתנשק", אבל היא המשיכה לגרוף את המים, כדי שלא ייהרסו הרהיטים החדשים של בית חלומותיה. והיה לה קר נורא.

 

הבית של צחי וזוהר

ומאז עברו כבר שנתיים בלי טענות. אחרי חיים השכן, היא ניקתה לכבוד צחי, שהיה אלרגי לאבק. בשביל צחי - עם החיוך של מיליון דולר שממיס את כל הילדים במדינה - היה שווה לנקות. ואמנם היא אף פעם לא היתה אצלו, אבל היא ידעה שנקי שם. כמו מה שחשבה שיש לו בלב, כמו העור העדין שלו עם הריח המתוק. רק פעם אחת הלכה אליו מהר בחושך. עמדה מחוץ לדלת עם חבילה והתבוננה דקה ארוכה בשלט שעוד היה שם - הבית של צחי וזוהר, ואחר כך הניחה את החבילה שהכינה לו עם דבש וסוכריות לגרון, שלוש עוגות שבלול-קינמון וספר שירים של יצחק לאור - והלכה.

 

בדרך הביתה, כשהתבוננה על דמותה ועל דמעותיה הדקות הנשקפות אליה מחלונות הראווה של אבן-גבירול, היא אמרה לעצמה שאלרגיות זה לא משהו שעובר, ושאת האבק בדירה שלה אי אפשר לנצח. וזה ניחם אותה קצת. בשבתות, כשלא נסעה להורים וכשכולם היו עסוקים, היא ניקתה. ישר על הבוקר. להתחיל את השבוע בנקי. קודם כל לסדר את ערימת הבגדים הענקית של כל השבוע, אחר כך לטאטא מסביב. מים בדלי הירוק עם מרכך הכביסה שהוסיפה, כמו שאמא שלה לימדה אותה, ובדלי אחד את כל הבית. גם אם בסוף המים כבר היו שחורים, עדיין היה ריח טוב, וזה מה שחשוב.

 

אבל היא ידעה שהוא שם. גם כשסיימה לנקות והיתה נכנסת ויוצאת מהבית רק כדי להריח את הריח הטוב הזה, כשנכנסים, ולחשוב מה אחרים היו חושבים אם ממש ברגע זה היו נכנסים אליה, היא ידעה שזה לא באמת. שהוא שם, מחכה לה. מבחוץ הכל בסדר ונקי ומטופח ויש עבודה וחברים ואיי-קיו מעל הממוצע, אבל האבק שם. לא רואים אותו, אבל היא יודעת שהוא שם, והיא לא שוכחת את זה אפילו לרגע.

 

בלילה היתה שוכבת במיטה ושומעת את הגושים הקטנים נעים לאט לאט, בתנועת עִרסול. אז היא עצמה עיניים חזק חזק וחשבה על הספה הלבנה של עידן. לבנה ורכה, נקייה ומזינה. אבל תמיד נהרס לה כשקארין, ההיא החדשה, נכנסה שם לתמונה.

 

ספה רכה ולבנה

בזמן האחרון היא עברה לספה הכתומה של עמית, שהיה אמור לנחם אותה כשצחי הלך. כתום חיוור עדין וקר. היה לה נורא קר אצלו ולו התחממו האוזניים נורא מהר, אז היא עשתה לו 'פוּ', שיהיה לו נעים. עמית אמר שזה לא באמת דייט ושהם רק שותים קפה ושהיא נורא מעניינת, אבל הוא לא מחפש משהו רציני. שהוא רוצה להיות אגואיסט ושלפחות פעם בשבוע הוא רוצה לישון לבד. והיא חשבה שפעם בשבוע זה ממש בסדר, ושהיא מוכנה אפילו פעמיים, רק שיבוא.

 

וביום שישי כשחזר מהצבא הוא התקשר וסיפר לה איך השותפה שלו השאירה ערימה של כלים בכיור ולא ניקתה את החצץ של החתולה ואיך לא בא לו לצאת מהחדר. כשעמית התקשר במוצ"ש ורצה לבוא היא נורא שמחה, כי היא בדיוק היתה במקלחת והנה הוא יבוא והיא תהיה נקייה וריחנית וחלקה. אבל כשהוא בא הוא פתאום רצה לראות מה יש לה במקרר ואם היא כמו השותפה שלו שאוכלת כל היום פופקורן.

 

היא לא הסכימה. חסמה את הדרך בגופה הקטן ונאבקה. עמית ניסה קצת, אבל ויתר מהר. ואחרי שהם שכבו הוא אמר לה, "איזה דפוק יצר הכיבוש הזה שלי", והיא ענתה לו שלא, כשבעצם רצתה לומר שכן. ושיבוא ויכבוש אותה ויטהר מהאוויר, כמו עם המסוקים שלו, את כל האבק, ויציל אותה.

 

אבל היא אמרה שלא. ואז עשתה לו נעים בראש, ועמית אמר שהוא יכול להתמכר לזה. אבל אז צלצל הפלאפון עם התימניה הקטנה מהטייסת שאמרה לו שמחר הטיסה לבסיס נורא מוקדם, אז הוא הלך, ואחר כך התעלם מההודעות שלה. היא נתנה לו את הספר שהיה לפני כן אצל חיים, אבל היא לא דאגה, כי היא ידעה שהבחורים הנקיים שלה אף פעם לא יעשו בו קיפולי אוזניים.

 

ועכשיו היא לא יכולה להירדם עם מחשבות על הספה הכתומה החיוורת בלי לשמוע את הרעש של המקרר בחדר ליד. צריך למצוא משהו אחר ומהר. משהו למלא את המוח, העיקר שיהיה משהו לחשוב עליו לפני שקארין תספיק להזדחל לה שוב למחשבות. אז היא חושבת על ספה לבנה אבל אחרת, ספה לבנה שלה, ולמרות שהיא יודעת שהיא אף פעם לא תקנה כזאת בגלל הכלב, היא עוצמת עיניים חזק חזק וחולמת על ספה רכה ולבנה, ונרדמת.

 

ופתאום היא רואה את הבית הקטן, ויודעת שעמי ותמי שם. על הדלת יש סוכריות באדום ולבן, ועכשיו היא מפחדת קצת. היא לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את הדלת. פתאום היא רואה אותה, את הספה הלבנה היפה שלה, אבל עליה יושבת המכשפה עם המטאטא ומחייכת: ידעת שיום אחד היא תצא החוצה. ידעת.

 

היא פועלת במהירות. בעצם היא מתכוננת לזה כבר הרבה זמן: מרימה את השק הכבד עם כל הפירורים ושופכת עליה.

אבק שחור על הספה הלבנה, הקרה. מה שנותר זה רק המטאטא. אז היא מטאטאה הכל מהספה הלבנה, והספה חוזרת לעצמה, כמעט. נשארו מעט סימנים, אבל לא אכפת לה. היא יושבת, מתפרשת, והנה הכלב שלה לידה. וכבר לא קר ומותר לו לעלות לספה. הוא יושב בדיוק במקומות של הסימנים ומחמם אותה.

 

היא ניצחה, ואפילו לא חצות.