למאהבת שלו קוראים קפוארה

לאף בחורה לא קל להתמודד עם הידיעה שהגבר שלה מחזיק מאהבת. העובדה שלא מדובר בג'ינג'ית צעירה וחטובה אלא בצלחת פריסבי, ריצה או אמנות לחימה, לא בהכרח מקלה על ההתמודדות. ככה לא בונים חומה

הייתי נערה בת 16 כשזה התחיל. החבר הראשון שלי, אהבת נעורים קצרצרה שפרחה לה כשבקעתי מגולם שומן התינוקות שלי, היה מדהים. יפה, חכם, מצחיק ואוהב. אבל הייתה לו בעיה אחת. הוא אהב את הקפוארה יותר מכל דבר אחר בחיים. בכל רגע בו לא היה לומד, היה אץ-רץ אל הגן במרכז העיר ומתחיל לבצע שלל פעולות פיזיות, שלולא הייתי בתולה באותה תקופה, הייתי מעריכה מאוד כסימן לעתידנו המיני.

 

הייתי צריכה לדעת ולחתוך את הדברים אז, אך לא היה לי מספיק ניסיון כדי להבין את מלוא משמעותם של דברים. אפילו כשהוא נפרד ממני ונשאר עם לימודי הרפואה שלו והקפוארה, עוד לא ידעתי לקנא בה כראוי.

 

המשכתי הלאה, התבגרתי והתגלגלתי. התגייסתי והפכתי לפרפר רך כנפיים במדים בהירים תחת השמש הקופחת של באר שבע. המיתולוגי היה נמוך ממני בחצי ראש, שזוף באופן תמידי ושרירי באופן מעורר הערכה. איתו למדתי אהבת גוף מהי וגם את עומקה של הקנאה.

 

לאורך כל שלוש השנים שלנו יחד, הייתה לו מאהבת. היא הייתה שם עמנו בכל רגע נתון, אך בעיקר בסופי שבוע בהם כל שרציתי הוא להחליק את גופותינו במערבולת של תשוקה. פשוט הבנתי שעל משחקיו עם צלחת הפריסבי אני לא יכולה לאיים. לא ביקשתי ולא התחננתי, רק חיכיתי בפינות החשוכות של הבית שישוב משם, עייף ומאושר ויאמר לי כמה הוא נהנה וכמה המשחק ממלא אותו בחיים חדשים. לא יכולתי אלא להסב את פניי.

 

התבגרנו והתגברנו. כשעברתי לעיר אחרת בשביל לימודי, היה כבר מנומס והגיוני לכנותי אישה צעירה ולא נערה. האהבה הגדולה החדשה שלי, הגיעה סוחפת ובוערת -עם קרחת חביבה ומבטא אמריקני קל - ולא ריחמה עלי בסחרורה. אתם מנחשים? אני בטוחה שכן. הוא לא יכול היה לוותר על משחק בייסבול אחד ביום שישי ועל אף לא אחד מעקרונותיו בנוגע לשלמות בת הזוג שלו. הוא ריסק את ליבי הלא ספורטיבי לאלף חתיכות והותיר אותי פסימית בנוגע לקיומה של אהבת אמת בעולם.

 

סאדו-מאזו נחשב לספורט?

אז חיכיתי שהפסימיות תחלוף לפני שנתתי למישהו נוסף להיכנס לי ללב ולמכנסיים. הבחור הבא היה פילוסוף לעת מצוא, שתיין ארטיסטי וזיין בלתי נלאה. בתוך ראשי הסחרחר, מוויסקי יקר, תהיתי ביני לביני האם אפשר להחשיב סאדו-מאזו כסוג של ספורט. כל עוד את מרגישה ננטשת בעבור ערך שנראה גדול ממך, אני חושבת שכן, למרות שזהו ספורט זוגי בהחלט. לפנטזיות השליטה שלו הייתה נטייה חצופה להשתלט על כל חלקה טובה ביחסים בינינו.

 

אחריו התברר שאני צריכה להיזהר כשאני מסובבת ראשים בעבודה בשביל שיפור ביטחוני העצמי. המאהב הנשוי שלי - כולן חייבות לפחות אחד כזה כדי לדעת כמה נמוך אפשר ליפול ולא לעשות זאת שוב - היה מלא מחמאות וזהיר ביותר. נפגשנו בעבודה בלבד, ומבטיו המבועתים הורו לי על כך שמה שנעשה בינינו אינו אמיתי.

 

הוא נכנס לפנתיאון בתור מטורף הספורט עם מספר התחביבים הרב ביותר. לא עבר יום בו לא רכב על אופני הרים, רץ, התאמן בחדר הכושר או שיחק רוגבי. עזבתי אותו כשהבנתי שהייתי אמורה לסיים עם המזוכיזם כבר שנה קודם לכן.

 

להתרחק מבחורים חסונים

במשך חצי שנה לא חיפשתי שום דבר. השכלתי להתרחק מבחורים חסונים, סירבתי לדייטים על ימין ועל שמאל ועקפתי את מגרש הספורט בשכונת מגוריי, ברדיוס של כחצי קילומטר. בסוף החלטתי שאני חייבת לעצמי משהו קטן לפחות. סטוץ קל ומתוק שלא אמור להוביל לשום מקום. אך כשהחנון החביב שסחבתי למיטתי הזכיר את העובדה שהוא מנצח את חוסר שלמותו בגוף ובנפש על ידי אימוני קונג-פו, ידעתי שאני שוב אבודה. לא תהיה כאן אהבה שקולה וכנה, אלא אש ואושר, בלאגן, בדידות וכאב לב.

 

גם אחריו חיכיתי מעט. לקחתי את הזמן כדי להמציא את עצמי מחדש, לאהוב את עצמי יותר לפני שאפגוש בחור חדש. אתמול נכנסתי לפאב והוא היה שם: גבוה, קירח, נאה. חייכתי למראהו ותהיתי לעצמי מה אעשה, הרי כבר במסנג'ר הוא סיפר לי על תשוקתו הגדולה לכדורעף חופים.