איפה לעזאזל הייתם בפסח?

בפסח האחרון יצאה נירה ניסקי עם חברים לטיול בן שלושה ימים בצפון הארץ ולא פגשה ישראלי אחד לרפואה (כמעט). היא עשתה את כל הדרך בחזרה רק כדי לספר לכם איך עושים את זה. לגזור ולשמור לקראת החגים הבאים

אתחיל בשורה התחתונה: חזרתי מטיול תרמילים בן שלושה ימים בצפון הארץ, בפסח, ולא פגשתי את כל עם ישראל. למעשה, כמעט אפשר לומר שלא נתקלנו בנפש חיה. פגשנו הרבה טבע וציוץ ציפורים ויללות תנים בלילה, צעדנו במסלולים יפהפיים והרגשנו כאילו אנחנו מטיילים בחלקת אלוהים נידחת בזמן מקרי כלשהו באמצע שבוע עסוק במיוחד, ולא בצפון העמוס באחד מימי הטיולים האהובים על עם ישראל כולו.

 

בלילה שלפני הטיול חלמתי על יציאת מצרים. בחלומי ישבתי על כרכרה עמוסה ציוד, ומיליוני כרכרות עמוסות בשאר בני ישראל מקיפות אותי מאחורי ומלפני ומצדדי. היה כל כך צפוף, כך הרגשתי בחלום, שכבר עדיף היה להישאר במצרים, ואולי לצאת משם באיזו הזדמנות אחרת, ולאו דווקא בפסח. התעוררתי שטופת זיעה קרה, רק כדי לשמוע בחדשות ששמורות הטבע והגנים הלאומיים בכל רחבי הארץ מלאים עד אפס מקום, ושכל כבישי ישראל, כולל הכניסה לפארק הלאומי ברמת גן, פקוקים לעייפה.

נחל צלמון (צילום: סמדר שיר)

 

אבל אנשים אופטימיים אנחנו ועל אף נבואות הזעם ("והיה כי תצאו לטיול ולא תריחו טבע כי אם ריח מנגלים, ותעמדו שעות בפקקים ותשמעו הרבה בכי תינוקות של בית רבן") העמסנו תרמיל על הגב ושק שינה על האוטו ויצאנו לדרך.

 

תחנה ראשונה - קניות

תחילת המסע לא בישרה על הבאות. קניית אוכל לשלושה ימים - חוויה מפוקפקת ביותר בימי חול, קל וחומר כשמדובר בסופר פופולרי במיוחד השוכן בלבה של צומת פופולרית במיוחד (רמז - עם ישראל מאד אוהב לבלות את החג שלו בקניית רהיטים להרכבה עצמית) בערב החג. היתה זו חוויה כמעט דתית לגלות את החלום שלי מתגשם בגלגול מודרני, בדמות עגלות סופר ענקיות עמוסות מיטב מותגי האוכל. אך למרבה הפלא, היה זה העמישראל האחרון שראינו למשך שלושה ימים.

 

איך עושים את זה? כמי שחשה שעברה חוויה מיוחדת ויוצאת דופן במיוחד, כמעט כאילו גיליתי את האור, אשמח לחלוק כמה לקחים חשובים שלמדנו. לגזור ולשמור לקראת החגים הבאים.

 

בחירת מסלול

הכלל הראשון עליו החלטנו הוא להתרחק משמורות ומגנים לאומיים, ולחפש במפה מסלולים שמוגדרים למיטיבי לכת, או לפחות בדרגת קושי בינונית. בחירה במסלולים כאלה מורידה את הסיכוי להיתקל במשפחות ו/או בהמוני אדם באופן כללי, שהרי ידוע שהמון העם לא אוהב להתאמץ במיוחד.

 

המסלול הראשון שעשינו היה נחל צלמון עליון שבגליל העליון. טוב, למרות הכלל האחרון שאמרתי, כאן היה לנו בעיקר מזל, כי זהו מסלול פופולרי מאד בדרך כלל ואהוב דווקא על משפחות. מים לא כל כך היו שם, אולי רק קצת, אבל לעומת זאת המון ירוק מסביב, אוויר של טבע, ושקט נפלא של מקום שבו היינו כמעט לגמרי לבדנו.

 

המסלול השני שבו צעדנו היה נחל עורבים, קניון תלול ומרשים ברמת הגולן המספק תצפית נפלאה על עמק החולה. גם כאן לא היו מים, מאחר שנחל עורבים הוא נחל אכזב, וגם אנשים כמעט ולא פגשנו. כן התוודענו לסלעי בזלת אימתניים, ירידות תלולות וקצת מפחידות לפעמים ורק טבע מלוא העין, בלי שום הפרעות של צלצולי סלולרי.

 

למרבה השמחה של הפחות הרפתקנים שבינינו (אני), התכנון המקורי של להגיע בחזרה לאוטו ברגל, כלומר לעלות עלייה תלולה במיוחד, הוחלף באופן ספונטני בטרמפ עם האנשים היחידים (והנחמדים מאד) שכן פגשנו בסוף המסלול, שלקחו אותנו עד לאוטו. טוב, בהחלט אפשר לומר שהיה גם הרבה מזל מעורב בסיפור הזה.

 

ביום השלישי החנינו את הרכב בשערי היישוב יודפת שבגליל התחתון. התחלנו לרדת על גבעה מסולעת, עד שהגענו לערוץ נחל קטן לא רחוק מנחל יודפת. צעדנו לכיוון הר עצמון, אולם על תל יודפת ויתרנו, נאמנים לתחושת ההרפתקנות לפיה אנחנו לא מתקרבים לאתרים מוגדרים.

פרות בטבע. שמנות חומות ומבריקות (צילום: רוני סורג'ון, תקשורות)

 

מסלול ההליכה סיפק לנו מפגש מקרוב עם עדר פרות חביבות שרעו ממש על השביל בו צעדנו. למרבה הפלא, הפרות לא נראו כמו דיירות רפת בקיבוץ (כלומר מלוכלכות, רזות ולא נעים לומר מריחות כמו זבל אורגני), אלא כמו פרות בסרטים מצוירים - שמנות, חומות ומבריקות. יכולתי להישבע שהן גם חייכו אלינו כשעברנו לידן ואמרנו להן שלום. לפי סבך הקוצים הפרוע שגדל לאורך סימון המסלול, נראה היה שהפרות היו המטיילות היחידות באזור מזה זמן.

 

איפה לנים?

לעת ערב נסענו על כבישי העפר בסמוך לסיום המסלול, עד שהגענו לקרחות יער מרוחקות. כמטיילים מחונכים ואוהבי טבע כמובן לא הדלקנו אש במקומות אסורים והקפדנו להשאיר את השטח אפילו נקי יותר ממה שמצאנו אותו. בלילה הראשון בילינו בחלקת יער סמוך ליישוב סלמה, לא רחוק מנחל צלמון, והתעוררנו עם צלצול פעמוני הפרות, שרעו לא הרחק מאיתנו.

 

בלילה השני הגענו לקצהו של שביל עפר, שם ניצב פילבוקס מימי הבריטים שצופה על עמק החולה. טיפסנו על הפילבוקס במשמרת הערב, אחר כך וידאנו שלא תוקפים אותנו גם במשמרת הלילה, ולבסוף נפרדנו עם שחר בתצפית בוקר על עמק החולה המתעורר.

  

אל תאמינו לתחזית

מרכיב נוסף בהתנתקות מעם ישראל קשור לתחזית מזג האוויר. בשבת הבטיחו שרב והתעוררנו דווקא לבוקר מלא רוחות ועננים, מה שבסופו של דבר העניק לנו יום נפלא למסלול ומזג אוויר קריר ונעים לצעוד בו. ביום ראשון, לעומת זאת, כשהתכוננו לגשם ולקור, קמנו ליום שמשי וחם במיוחד. אולי כדאי לשחד כמה חזאים לקראת שבועות.

 

ובכל זאת - קצת מזל

כנראה שבשביל לטייל בתקופה הכי עמוסה של השנה באזור הכי עמוס של השנה ולא לפגוש אנשים - צריך גם מזל. טוב שעוד קורים ניסים לעם ישראל.