לגור איתה

לא עוד "איפה נישן הלילה" או "שיט, שכחתי את החומר של העדשות" - עברתם לגור ביחד, והכול השתנה. עומר ברק, שעבר לאחרונה לגור עם חברתו האמיצה, הסכים לחלוק תובנות ראשונות מהחיים בזוג

המסקנה העיקרית אחרי חודש בדירה עם החברה שלי הוא שיש לי שחורים באף. זה היה יום חמישי, שבועיים אחרי שהיא נכנסה לדירה, ועמדנו מול הכיור בניסיון עקר להוציא קורי שינה מהעיניים ובמקביל לצחצח שיניים. היא ירקה את המים, והכריזה: "הערב ננקה לך את הפנים. וצריך גם לסדר את הגבות".

 

עכשיו, שיהיה ברור, עד אותו רגע אני והגבות שלי הסתדרנו לגמרי לא רע, הייתי בטוח שהאף שלי ורוד, ושחורים זה משהו שיש רק בסרטים של וויל סמית'. אבל לי, מסתבר, יש קולוניה עצמאית על האף.

 

גלוס נצנצים הוא ידיד

זה לא היה כל כך גרוע, אלמלא שבוע לפני כן הייתי לומד איך להשתמש בקרם גוף. וקרם פנים. וקרם לחות אחרי הגילוח. הסבון שלי הפך לסבון מנגו־פסיפלורה־דבש, והלוואי שהייתי ממציא את השורות האחרונות. יש לי קונדישנר, יש לי מצעים נקיים כל יום חמישי, ומחויבות לעשות ספונג'ה פעם בשבוע, כולל הארונות במטבח.

 

יש גם צדדים טובים, כמובן, כמו העובדה שאני עדיין לא שם אייליינר או ליפגלוס. סתם, אני כן. פעם אחת. ממש כאבו לי השפתיים, ולפני שהספקתי להגיד "אסתרינה טרטמן" הרגשתי משהו בטעם פטל עם נצנצנים על השפתיים. "עוד רגע תרגיש כמו חדש", היא פסקה, וצדקה לגמרי.

 

רגע אחרי התדמית הגברית שלי החליטה סופית שהיא עוזבת, ואני נאלצתי, לראשונה בחיי, לחיות בלעדיה. במקום זה אני חי עם מישהי שמורטת לי גבות ("הן צריכות להיות יותר אווריריות") וקוראת לי בשם החיבה - ואני לא מאמין שאני כותב את זה - "לולי". ויש לי עוד הרבה מה לכתוב על שמות חיבה, אבל הקול שלה שוב בוקע מהמטבח. שכחתי לנקות את הפינות שמעל המקרר.

 

אימא שלי מרוצה

מי שהכי מרוצה מכל העסק היא אימא שלי. "אוהו, איך נקי פה", היא ממלמלת בכל פעם שהיא נכנסת לדירה. אני מספר שאני ניקיתי, והיא כועסת ואומרת שזה לא יפה שאני לוקח לחברה שלי את כל הקרדיט. הרי אני לא יכול לעבוד על אימא שלי, שיודעת שאני כולי בטלן בבוקסר, שגם אותם לרוב אין לי כוח לנקות.

 

החברים שלי טוחנים

מסתבר שגם חבריי הגבריים מברכים על המהלך. פעם בשבועיים בערך, וזו מסורת ארוכת שנים, אנחנו מתכנסים כדי לראות משחק כדורגל. פעם כדורגל אנגלי, פעם ספרדי, פעם מעדן מליגת האלופות. המשחקים משתנים, רק דבר אחד קבוע: אם הם רוצים לאכול במהלך המשחק, הם צריכים להביא את האוכל בעצמם. רוצים קפה, קולה? יופי, קומו וקחו. האורחים שלי חונכו לתרבות אירוח נכונה, שבה המארח לא נוקף אצבע; עד שהיא הגיעה.

 

סקס? רק אחרי שהבגדים יהיו מקופלים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

למזלי, גם היא אוהבת כדורגל. מאוד. אז הודעתי לה בבוקר שהיום החברים שלי (שהם בעצם כבר מזמן לא שלי ויש לי הרגשה שהם נשארים איתי רק כי יש לי כבלים ויש לי אותה) באים לראות כדורגל. היא אמרה רק: "אוקיי".

 

היא הגיעה חמש דקות אחרי כולם בלוויית שקיות מלאות במטעמים ובקבוקי שתייה. הם היו בהלם. את מבטי השטנה שהופנו כלפיי על שנים של הזנחה קצת קשה לי לשכוח, בעיקר כי הם חוזרים על עצמם כל שבועיים.

 

מה שאפשר להספיק ב־45 דקות

לגור איתה זה קצת כמו לגור עם טל פרידמן בטריפ. היא קמה בשמונה, מכניסה בגדים למכונת הכביסה, מנערת אותי מהמיטה, מסדרת את השמיכה, זורקת חזה עוף למחבת לצהריים, בודקת אי־מיילים, מכינה סיר פתיתים, מעבירה "ויש" מהיר על כל הבית, נותנת נשיקה ויוצאת. וכל זה לוקח בדיוק 45 דקות.

 

קודם זה לא היה ככה. הייתי קם ב־11 ובוהה בבלגן ובתחתונים שעל הרצפה, ואז עושה כל מה שאדם שפוי היה עושה במצב כזה – חוזר לישון. אחר כך הייתי קם שוב, פותח את היומן ונזכר שלנשום זו פעולה מספיקה להיום, וממילא יש כדורגל במגרש עם החבר'ה בערב, אז צריך לאגור כוח. הייתי מכריז אחר כבוד שבעוד שבוע וחצי התחתונים ייכנסו לכביסה ואז, מרוצה מההכרזה, נופל שדוד על המיטה לעוד כמה שעות.

 

בחודש האחרון, לעומת זאת, שעת היקיצה המאוחרת ביותר שלי הייתה תשע, וגם זה רק כי היה שבת. פתאום התחתונים צריכים ללכת לכביסה עכשיו, וגם הכלים בכיור צריכים להישטף עכשיו, אחרת יהיו לנו עכברים בבית. שטויות. מניסיון, לוקח להם לפחות שבועיים להגיע.

 

אובדן שליטה על הלו"ז

עוד דבר שהתברר הוא מרגע שעברנו לגור ביחד הרצון שלי כבר לא משחק תפקיד. היא רוצה ערב רומנטי ולי יש עבודה? אני מקבל פרצוף. היא רוצה ללכת לסרט ולי אין כוח להזיז את עצמי מהבית? היא לא מדברת איתי שעתיים. אני רוצה ללכת לסרט ולה אין חשק? נו, בעיה שלי. ואל תעשה פרצוף, זה מבליט לך את כל השחורים באף.

 

 סקס? אחר כך

אז עכשיו אני מבשל, מנקה, מסדר, כי "ממילא אתה בבית כל היום", ואז מה אם היא עשתה את זה בבוקר, לא יקרה כלום אם מישהו ישתתף במאמץ המלחמתי ויעביר סמרטוט גם בצהריים. לך תסביר שבמאה ה־21 אנשים עובדים גם מהבית. אגב, העניין הזה לא הפריע לי עד לפני חודש, אבל עכשיו פתאום אני שם לב שאני באמת בבית כל היום. ושיש פירורים על הרצפה. ועל השיש! שמישהו יביא לי מטלית, ומהר!

 

סתם, נו, אני עדיין גבר. אני חושב. למען האמת, אני די בטוח שאני לא הגבר היחיד שיצא מהארון, אבל בטח היחיד שגם נכנס אליו חזרה. לא שאני מתחבט בהעדפותיי המיניות, פשוט אין לי כבר מאיפה לנהל שיחות פרטיות. לא שאכפת לה עם מי אני מדבר. מה פתאום. אם אני ארצה לספר, היא תשמח לשמוע. אם אני לא ארצה לספר, לעומת זאת, מחנה שבויים עיראקי ייראה לי כמו קייטנת זוחלים.

 

סקס? בטח, עם שניים סוכר. כי בניגוד לגיהוץ־קיפול־ניגוב, סקס אפשר גם מחר. או מחרתיים. הבגדים המקופלים שנמצאים מחוץ לארון הם שמטרידים את מנוחתה. עם העובדה שקרום הבתולין שלה מתאחה מחדש היא כבר תסתדר.

 

יש גם רגעי חסד

למרות איך שזה נשמע, יש אהבה גדולה, בעיקר ברגע הקסום שבו אני מסיים לעבוד, בין אחת לשלוש בבוקר, נכנס למיטה ומוצא אותה שם, ישנה כמו מלאך ולא מנקה כמו השטן. אני מניח עליה יד חסונה ומרגיש איך היא מלטפת לי את כל השערות בגוף. ובדיוק כשאני מתחיל להרגיש סוף סוף כמו גבר שחי עם החברה שלו, היא ממלמלת בקול שאני הכי אוהב בעולם: "תגיד, לולי, מתי עושים לך שעווה?".