לאורך שנים היא שתקה, שנים בהן חיה כמו כולם, עבדה, אירחה, טיפלה, עמלה, כאילו כל חייה חלפו עליה כרגיל, רק שמעשיה העידו על עברה. היא לעולם לא תזרוק לפח שאריות של אוכל. היא תמיד מבשלת כמויות היסטריות, ולא משנה כמה מסובים על שולחנה.
שנים שהיא לא נרדמת. היא מתהפכת במיטתה במשך שעות, מחוגי השעון נוקפים, הם נעים שעה אחר שעה בהתמדה. רק בארבע לפנות בוקר התנומה נופלת עליה. היא מנסה לחדור דרך המסך השחור, "הבלוק הנורא" לדבריה, שבנה הזיכרון שלה.
היא זוכרת את עצמה, ניצבת לצידה של אמה ואחיותיה, וד"ר מנגלה מושיט ידו מי לחיים ומי למוות, וזהו. היא אינה זוכרת מה קרה לאמא, איך היא נפרדה ממנה ומאחיותיה. היא רק זוכרת במעומעם קול יריות, וזהו. מסך שחור ירד עליה, על הילדה בת השתים עשרה שנשלחה למחנה ההשמדה באושוויץ'.
"אני רוצה לספר לך"
אחרי הלידה של מימי שלי, היא הגיעה כדרכה לבקר בארץ. אני זוכרת את שיחת הטלפון שלה באותו יום.
"אני רוצה לספר לך", חייכתי. היא תמיד "רצתה" לספר לי. ביקשתי ממנה שתספר לי, הפצרתי בעדינות, הסברתי את החשיבות, רציתי להעלות על הכתב את סיפורה האישי, למען נדע כולנו. כשהגעתי מוכנה לשמוע, היא לא היתה מסוגלת להשמיע. שפתיה נותרו חתומות, וכשהניעה אותן, שוחחה על דא ועל הא.
הפעם קולה נשמע שונה. "בואי מחר. נשב שתינו בלובי של המלון ושם אספר לך". לעולם לא אשכח את אותו בוקר. השארתי את מימי התינוקת בידיה של אמי שתשגיח עליה, ויצאתי לדרך.
השמש חיממה את אבני ירושלים, השמיים היו בהירים, וסבתא שלי חיכתה לי. יפה ומטופחת כדרכה, חיוך זורח מעיניה הבורקות. התיישבנו על ספות הלובי, והיא התחילה מיד לספר. בליבה גמלה ההחלטה שאין טעם לאגור. ליבה לא ישמש עוד כמחסן.
ואז, דבר מפחיד אירע. גשם חזק ניתך ארצה. מבעד לווילונות הסוגרים על הלובי, יכולתי להבחין שהשמיים בכו יחד איתה. היא סיפרה לי על ההשפלה האיומה, על הילדות והנשיות שנלקחו ממנה באחת, על מנגלה ימח שמו, שהיה מסתובב בין הנערות, שואל בקול מתוק לשלומן, ומיד היה מעיף על הלחיים שהלכו ושקעו, סטירות חזקות.
העדיפו להיענש
היא שרדה כי חשבו אותה למבוגרת יותר, והיא ניסתה להצדיק את קיומה בעבודת הפרך. אחר כך המשיכה לספר על הרעב הנורא, המוות שליווה אותן כצל. קשה היה להאמין שנערות כה צעירות חוו דבר נורא כל כך, ועוד שהסבתא האהובה שלי נמנתה עליהן.
היא הוסיפה וסיפרה על קרני אור, על אחוות האסירות, על עשרות בנות יהודיות שעמדו ביום צום תשעה באב תחת השמש הקופחת, וסירבו לטעום מן השולחנות הערוכים כל טוב שערכו הגרמנים, שבחרו לקנטר אותם ביום הצום על החורבן, ולשים אותן ללעג וקלס.
הן העדיפו להיענש ולעמוד עם ידיהן מורמות אל על. "היתה שם גבורה יהודית אמיתית", בכתה.
לאחר צעדת המוות, הצעדה האחרונה של אסירי המחנות שיצאו לדרך בעקבות השמועה כי האמריקאים מתקרבים, הגרמנים הארורים הכריחו את שלדי העצמות לצעוד לאורך קילומטרים, מבוססים בשלג, ללא לבוש מתאים.
כנגד כל הסיכויים היא שרדה. האמריקאים שחררו אותה. הם מצאו נערה בת שש עשרה מעולפת, עם רגליים נפוחות וקפואות לגמרי. היא התעוררה בחדר לבן בבית חולים. אחות רחמניה מיהרה לגשת אליה, רגליה היו נתונות בסד לבן.
האחות הביטה בה, בדמות שרק עור ועצמות נותרו ממנה. "מה את רוצה לאכול?" שאלה אותה בלהיטות, מוכנה להגיש לה עולם ומלואו.
הבקשה של סבתא שלי הותירה את האחות המומה. האחות, הרגילה לבקשות בנוסח: "עוף בקדרה מהבילה", "עוגת קצפת מתוקה" או "פשטידה חמה", שמעה את בקשתה של הנערה ומיהרה למלא אותה, בקשה שהותירה אותה בחיים.
"אמא הצילה אותי אחרי מותה"
"אני רוצה חתיכת תפוח אדמה עם פיסת חמאה", היא ביקשה.
"זה מה שבקשת, סבתא? רק זה, למה?" שאלתי אותה. "יכול לקבל מהם הרבה יותר. הם באו עמוסים בלחם ובחפיסות שוקולד. יכולת להחזיר לעצמך ולו מעט מהקלוריות שהחסרת באותן שנים נוראות..."
"זה בזכות אמא שלי, מנוחתה עדן", סיפרה לראשונה את סוד חייה. "תראי מה כוחה של אמא. אמא שלי הצילה אותי גם אחרי מותה. הזיכרון האחרון שלי מאמא, הותיר אותי בחיים". סבתא שלי התרגשה.
"כל לילה במשך ארבעת השנים בהן שהיתי במחנות מכווצת מרעב, זכרתי את הארוחה האחרונה שלנו יחד כמשפחה. אמא אפתה תפוחי אדמה בתנור, הניחה לכל ילד תפוד על הצלחת, חצתה אותו לחצי ואז מרחה על תפוח האדמה האפוי חמאה, שנמסה ונטפה בתוך דקות באדים המהבילים. "תאכלו, תאכלו", האיצה בנו, בשמונת ילדיה. אכלתי ושבעתי מהר, הותרתי בצלחת חתיכה של תפוח אדמה עם חמאה.
"תאכלי, תאכלי את החתיכה האחרונה". לא הייתי מסוגלת, למרות תחנוניה, והותרתי את החתיכה בצלחת. מוזר, בכל פעם שהרעב תקף אותי, נזכרתי בחתיכה הזאת שהותרתי בצלחת, שאלתי את עצמי למה לא שמעתי בקולה של אמא וחלמתי לאכול אותה.
"עוד משהו לאכול?"
האחות מיהרה למלא את בקשתה, והגישה לה תפוח אדמה אפוי בחמאה, וסבתא שלי שכבה שם במיטה לבד בעולם ואכלה את המאכל המיוחד, ובסוף השאירה חתיכה. רק אז הצליחה לבכות לזכרה של אם נפלאה.
"רוצה עוד משהו לאכול?" שאלה האחות.
"שום דבר!" פסקה סבתא, שהחליטה שלא לחלל את זכר הארוחה ההיא.
לימים גילתה את גודל הטרגדיה הנוספת. ניצולים רבים ששרדו את המחנות לא שרדו את המאכלים שהלעיטו אותם בהם לאחר המלחמה. קיבתם של המוזלמנים האומללים לא עמדה בעומס הרב שנדחס אליה, והם מתו בייסורים.
וסבתא שלי, בזכות אמה, ביקשה רק את החתיכה שאמא שלה ביקשה שהיא תגמור לאכול מהצלחת.
הגשם ירד במשך שעה ארוכה, והעיניים שלי לא הפסיקו לדמוע, וסבתא שלי סיפרה וסיפרה.
"אני בטוחה שהורי, אמא שלי ואבא שלי, רווים נחת שם, בשמיים. הבראתי, גדלתי ונישאתי, הפכתי לאמא, וסבתא, ואפילו סבתא גדולה. זכיתי להקים דור שלם. ארבעה דורות".
ועדיין כואב לה, שהיא לא מצליחה להסיט ממוחה את הבלוק השחור. היא רוצה לדעת שאמא שלה סלחה לה על שלא אכלה את החתיכה ההיא שהותירה, בארוחתן האחרונה.
"היא לא רק סלחה לך", הבטחתי, "היא גם שמרה עליך משמים והצילה אותך!"
ובפעם הראשונה בשיחה העגומה ההיא, חלף צל של אור על הפנים המיוסרות של סבתא שלי.