הקרב שלא היה

הסרט המוקומנטרי "הימנית האחרונה של מקס בר", שמתעד-בכאילו מסע בעקבות סרט אבוד ומוקרן מהשבוע בסינמטקים, סונט בדרך כינונם של מיתוסים לאומיים

באוקטובר 1942, כאשר רומל ופקודיו כבר ניצבו בשערי קהיר והסבו אבדות כבדות לחיילים הבריטים, ופלישתו לפלסטינה נראתה אך שאלה של זמן, החליט אמרגן יהודי ממולח לנצל מסחרית את הסיטואציה ההיסטורית: בכוונתו היה לארגן קרב בין אלוף העולם היהודי במשקל כבד, המתאגרף מקס בר, לבין צ'מפיון נאצי – בתל אביב. תשע שנים לפני כן, כזכור, הביס בר (שמגן דוד היה רקום על מכנסיו) את אלוף העולם מקס שמלינג, שזכה לתמיכתו של היטלר, והפך לסמל של גבורה יהודית. אבל עתה, כשהוא רדוף טרגדיה מקצועית – בר גרם למותו בזירה של יריבו, פרנקי קמפבל, ומעולם לא הצליח להתאושש מהטראומה – שתיין והולל, האמנם יוכל האלוף לשעבר להשיב את כבודו הרמוס של העם היהודי?

 

אלא שהסיפור הזה, אם זאת יש להבהיר בכלל, לא התרחש מעולם. זוהי רק נקודת המוצא לסרט המוקומנטרי (בדיה המתחזה לתיעוד), “הימנית האחרונה של מקס בר", שכתב וביים אבידע לבני (שמאחוריו, בין היתר, בימוי מספר פרקים בסדרה על תולדות ההומור העברי, “במדינת היהודים”), ואשר מתחיל השבוע את סבב ההקרנות שלו בסינמטקים. הוא עוקב אחר בנו של אותו אמרגן אגרוף כושל, המגיע, 60 שנה אחרי, לתל אביב בחיפוש אחר סרט שבו תועד הקרב האחרון שניהל האלוף היהודי לשעבר. במקביל, הוא חושף כיצד שברה גרטה גרבו מקומית את לבו של בר, ואיך נוצל האירוע החגיגי על ידי אנשי לח"י למטרת התנקשות באישיות בריטית בכירה.

 

כמו לא מעט סרטים פסאודו-תיעודיים – בולט בהם "אוצרות נשכחים" של פיטר ג'קסון – גם "הימנית האחרונה" מתעד-בכאילו מסע בעקבות סרט אבוד. הנ"ל מספק את היסוד המיתי שעל בסיסו נבנית כאן הפרודיה המרכזית – לעג לסיפורי הגבורה היהודיים. אגב כך, ראויה לציון עבודת השחזור בסרט – שילוב של קטעי ארכיון אותנטיים עם סצינות אגרוף מבוימות – עליה הופקדו, בין היתר, הצלמים יואב קוש ורוני כנעני. יחד עם כרזות מפוברקות ברוח התקופה ופואמה הרואית על אודות הקרב שמדקלם בפאתוס השחקן הוותיק יהודה פוקס, סונט עוד הסרט בדרך כינונם של מיתוסים לאומיים.

 

נקודת התורפה של "הימנית האחרונה" נעוצה בבחירה בשחקנים מקצועיים, מוותיקי התאטרון הישראלי, כנתן כוגן, יאיר (קויה) רובין ויוסף כרמון לתפקידים מכריעים של עדי מפתח. הלוא מי שמזהה אותם מיד, ממילא יתקשה ליפול בפח האמנותי שטומן לבני, אך גם מי שמעולם לא חזה בהם – יחוש אי נוחות קלה נוכח המיומנות שבה הם מגישים את הטקסטים שלהם. אמנם קולנוע מוקומנטרי מתוחכם באמת הוא כזה המשלב רמזים בדבר מופרכות הסיטואציה המתועדת, אבל זה לא אמור לקרות בערך בדקה השנייה. עדיין, הסרט הוא תוספת הולמת לאגף היצירות הכמו-תיעודיות שאינו מאוד מפותח בציון.