"אני יודעת, אבל עזבי אותי עכשיו, אנחנו פה בשבילך ,ספרי לי מה קורה איתך".
אנחנו מקשקשות על שטויות, סיגל מנסה למקד את עצמה, אבל עצבות בעיניים שלי כנראה לא נותנת לה מנוח. פתאום היא תופסת את ידי. "אוי! תראי איזה חמוד, תראי איך הוא מסתכל עלייך".
אני מפנה את מבטי מהר. "כן, חמוד מאוד, אבל הוא כבר עוזב..." אני רואה את הבחור יוצא מדלת הבר לאחר שהספיק עוד לזרוק לעברי חיוך מאוזן לאוזן. סיגל ואני ממשיכות לקשקש, ואחרי כמה דקות חוזר הבחור ומתיישב לידי.
"הי, נעים מאוד, דודי".
"נעים מאוד, שירה", אני עונה, משתדלת לא לגלות יותר מדי התעניינות. לאחר שיחה קצרה, ובעיקר מתוך נואשות לשקם את האגו ההרוס שלי, אנחנו מחליפים טלפונים.
שיחת הטלפון הראשונה מזמינה היכרות קצת אינפנטילית, מובנת משהו. מסתבר שדודי בן 36, תל אביבי, עובד בהייטק. אני מספקת לו את אותה האינפורמציה פחות או יותר ומסמנת לו שאני חייבת לסגור ונדבר בהמשך.
לאחר שהדיכאון קצת שכך ורוח החיים החלה לפעפע בי שוב, הרמתי לדודי טלפון וקבענו להיפגש לארוחת ערב ביום שישי במסעדה איטלקית בעיר.
"היתה אחלה פגישה", אני ממהרת למחרת לעדכן את סיגל.
"נהדר", היא עונה, "תזרמי, אל תהיי כבדה, יש לך הזדמנות לצאת מהבן זונה".
אני לוקחת את עצתה ונפגשת עם דודי עוד מספר פעמים. כימיה לא רעה. לא חשבתי שיהיה כל כך פשוט לשכוח את גל, אני אומרת לעצמי ומחייכת.
אבל לאחר כשבועיים, בשיחת טלפון בשעות הערב, אומר לי דודי שאנחנו צריכים לדבר.
"לא נראה לי שאת בשבילי", הוא אומר ומסכם את החוויה הזוגית הקצרה שלנו, "נהיה בקשר, אולי נפגש פעם לאיזה קפה".
"בכיף, למה לא?" אני עונה.
למה כן? אני שואלת את עצמי ולא טורחת לברר איתו מה קרה. אבל אחרי שבוע של פרפורי בטן והתקפי געגועים קטנים החלטתי להרים לדודי טלפון. "מה דעתך על איזה קפה?" שאלתי.
הוא נענה בשמחה, ומאז לא יכולנו להיפרד.
אני מתמתחת, דרוכה, יודעת שאני הולכת לצאת למלחמה
אחרי מספר לא מבוטל של מפגשים חטופים ומהנים, בילויים, לילות של שינה משותפת ואינספור ארוחות בוקר, הגיע הרגע לשאול את השאלות. מה קורה? איפה עומדים? לאן זה הולך? ובאחד מהערבים השקטים בבית אני מבקשת לדבר איתו. אני מתמתחת, דרוכה, יודעת שאני הולכת לצאת למלחמה. משהו שם הרגיש כל כך אמיתי, ומצד שני מלווה בחוסר אותנטיות שלא אוכל להסביר. בניסיון ליישב לעצמי את הסתירה, ובעיקר לשמוע מדודי לאן הולכים, פתחתי ושאלתי "מה קורה איתנו?"
דודי הסביר שקשה לו להחליט, הוא מרגיש המון, אבל יש משהו שיותר חזק ממנו. "אנחנו באים מעולמות שונים של תרבות", הוא אומר.
משהו במשפט מצלצל לי לא טוב, ואני מבקשת ממנו להסביר.
"בחיים לא יצאתי עם בחורה כמוך", הוא מגיב.
מה כמוני? אני תוהה, פתוחה? חמה? אסרטיבית? אולי קצת שרוטה?
"אני מתכוון לומר שבחיים לא יצאתי עם בחורות ספרדיות, תמיד יצאתי עם אשכנזיות", הוא משיב.
"נו, אז?" אני שואלת, מנסה להבין אם יש פאנץ' ליין להערה התמוהה שלו.
"אני מתכוון לזה שתמיד נמשכתי לבחורות אשכנזיות", מוסיף דודי.
הוא מגולל באוזניי את סיפור חייו, ואני מנסה לעכל את הדברים, כאילו חזרתי בזמן ונקלעתי לסיפורי האספסוף משנות ה-50: "סבלנו מאפליה, הוריי המרוקאים תמיד ראו באשכנזים אליטה מוצלחת ומשכילה, והמסר היה להתנהג כמוהם, להיות איתם, כי שם ההצלחה. הבחירות שלי בבנות הזוג נעשות כנראה באופן לא מודע, והן תמיד אשכנזיות..." הוא מסביר.
מאיפה זה בא? אני שואלת את עצמי, מנסה בכל כוחי לבחור לא להיפגע ולנסות ולהבין מה קורה כאן.
"כיף לך איתי?" אני שואלת.
"כן, כיף לי איתך מאוד, וכשאני איתך אני מרגיש טבעי, פתוח. אבל אני לא שלם עם זה, את מצליחה לבלבל אותי, אני לא יודע מה אני רוצה", הוא אומר.
"עם מה בדיוק אתה לא שלם?" אני מתעקשת להבין, ממאנת להקשיב למנגינה העדתית שמתחילה להתנגן.
"אני לא חושב שתענייני אותי אם נהיה ביחד".
"איך אתה יודע?" אני ממשיכה.
"ככה נראה לי", הוא עונה.
"אני לא חכמה?"
"זה לא שאת לא חכמה", הוא ממהר להגיב, "את משכילה, יש לך קריירה ושאיפות, ואני אוהב את זה, אבל זו התחושה שלי".
"יכול להיות שעצם העובדה שאני ספרדיה צובע את הכל?" אני מרגישה מתנצלת.
"יכול להיות", הוא עונה, והדמעות מתחילות לחנוק את גרוני.
שתיקה ארוכה מלווה את העשר דקות הבאות.
"נפגעת?" הוא שואל אותי בהיסוס ובלחש.
"ממה נפגעתי? אני עונה בקול, "מחוסר הנאורות שלך? מהפרימיטיביות? מזה שזה עוד קיים? ממש לא! נפגעתי מזה שאתה בוחר לראות את העדה שלי במקום אותי, שאתה לא נותן צ'אנס לכיף הזה להמשיך, לרגשות שלנו לבוא לידי ביטוי, ושאתה מזלזל עכשיו באינטליגנציה של שנינו".
וידוא הריגה לקשר
שוב שתיקה ארוכה ברקע, ואני מרגישה שאני חייבת לסגור את הסיפור. "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" אני עושה וידוא הריגה לקשר.
"כן, אני בטוח", הוא עונה ומשפיל מבט.
אני קמה, ניגשת לקחת את התיק והז'קט שלי ומביטה אליו. "אני הולכת", אני אומרת לו נחרצות.
"למה?" הוא שואל. "בבקשה אל תלכי, תישארי לישון איתי", הוא מבקש בטון מתחנן.
"למה?" אני שואלת.
"אני רוצה לישון איתך, לחבק אותך בלילה", הוא אומר.
"מצטערת דודי, אבל כרגע אני לא יכולה לחלוק את עצמי עם אף אחד, לא מנטלית ולא פיזית, אני הולכת הביתה".
"אני לא רוצה סקס, אני פשוט רוצה לישון איתך". הוא מנסה להרגיע, נוגע בי, מחזיק את ידיי ולא מוכן להרפות. דקות ארוכות אנחנו נעמדים ליד הדלת, הוא אוחז בי, מסרב להאמין שאני הולכת, מביע בגופו את תשוקתו אליי ומנסה בפעם האחרונה לגרום לי להתחרט.
"אני הולכת", אני אומרת באסרטיביות ויוצאת.
תוך כדי הנסיעה הביתה, המחשבות מתרוצצות בראשי. איך זה שהמצב הזה עוד קיים בימינו? איפה הנאורות? ומה הפיתרון, לעזאזל? ואני מבינה שגם אם יתגעגע, גם אם יחזור, תמיד יהיה שם ענן, עליו יישב השד העדתי ויחרוץ לשון, מזכיר לנו תמיד את קיומו.
האימייל של שירה