המורשת של המוכרת היפה מחנות הממתקים

בימי זיכרון וחג לאומי תמיד דיברו בתקשורת במילים גדולות מהחיים, בעוד שאני פינטזתי על בנות הכיתה. התביישתי בעצמי, לא הבנתי איך זה אני לא מסוגל להתעלות מעל עצמי והיחסים הקטנים שלי. עד היום אני מצפצף על רוממות המילה

כשהייתי ילד, היו ימים בהם התביישתי שיש לי רגשות אישיים. אני מדבר על ימי מלחמה, ימי זיכרון, ולהבדיל – ימי חג לאומי. כלי התקשורת דיברו במילים גדולות מהחיים, ואני פינטזתי להנאתי על בנות הכיתה.

 

חשבתי באמת ובתמים שאני מתנהג לא יפה. לא הבנתי איך אני לא מסוגל להתעלות מעל לעצמי. בולמוס המילים הלאומיות שנחת עלי מכל עבר איים לשבור לי את מה שאני מכנה "יחסים קטנים", יחסים שביני לבינה. הוא הוכיח לי עד כמה קטן אני יכול להיות. הוא הקטין אותי בעיני עצמי. ממש התביישתי בעצמי.

 

התחלתי לשנוא את ימי הזיכרון הלאומיים, ובמיוחד את חג העצמאות. לא ידעתי אז עדיין לנסח את התחושה הזו, אבל היום אני יכול לדבר בשמי בתור ילד. כשהמדינה הרימה ראש, הרגשתי מושפל מהעובדה שלמרות זאת יש לי עדיין רגשות שהם שלי בלבד, בלי קשר בכלל למדינה, לחזון הלאומי, ליהודי התפוצות ולכל ישראל חברים.

 

היום, אני מצפצף על רוממות המילה. אני מסוגל כבר להגיד שהמדינה היא זו שצריכה להתבייש שהיא פונה אליי במילים שאינן רלוונטיות לחיים. אילו היתה לי איזו חזקה על הטקסים הממלכתיים, הייתי כותב ניסוחים פשוטים, שמציגים אותי באור יפה דווקא משום שאני מקדיש מחשבה מרובה לעצמי.

 

המילים המתלהמות מביישות היום את המדינה, לא אותי

אני רוצה להגיד שהמילים המתלהמות, אלו שפעם גרמו לי להתבייש בעצמי, מביישות היום את המדינה, את המטרה למענה קמה המדינה. להגיד לי היום שמשימתי היא "לשאוב ממורשת הרוח של הנופלים", כפי שמציע שר הביטחון עמיר פרץ במכתב שכתב אל המשפחות השכולות, מכתב שאינו שונה מהמכתבים שכתבו קודמיו בתפקיד, זה כמו להגיד לי להפסיק להיות מה שאני - כזה שמוצא נחת גדולה בהליכה לחנות הממתקים, כי המוכרת בחנות היא הכי יפה בשכונה.

 

אין לי יותר כוח למילים גדולות, הן מוציאות לי ולמדינה שם רע. למה שלא נבחר מנהיגים לפי היכולת שלהם לשתוק? נערוך מערכת בחירות של שתיקות. נבחר במי ששותק הכי יפה והכי הרבה. נעשה לו דיגידיגי ונראה אם הוא שומר על פה סגור. אחד כזה לא ידבר בשמנו מילים גדולות.

 

אני קורא את מכתבו של עמיר פרץ אל משפחות הנופלים. שום דבר לא השתנה - אותו סגנון מנופח, חסר השראה, מתלהם, שעובר גבוה מאוד מעליי. מה הוא אומר בעצם? הוא מסביר לי, לפי הבנתי, שאני לא מתאים לחיות במדינה הזו, כי אני לא מבין מה זה מורשת הרוח של הנופלים, לא הסתערתי כבר כמה שנים על מחבלים, והמורשת שמעסיקה אותי היא זו של המוכרת היפה מחנות הממתקים.

 

"ביום העצמאות יונפו דגלי הלאום אל-על ויצוינו הישגיה המופלאים של המדינה", נכתב שם. וואו! איזה מילים! תארו לכם גבר שביום העצמאות מזמין את החברה שלו כדי לציין ביחד את הישגיה המופלאים של המדינה.

 

"ביום הזיכרון יעטוף עם ישראל את משפחת השכול באהבה, באחווה, בתוגה ובשותפות גורל. נדע, כי לא זכינו באור מן ההפקר. עצם קיומנו הלאומי ויכולתנו לבנות ולהיבנות בארצנו, לחיות חיי חרות ויצירה, להקים משק משגשג וחברה תוססת ורב-תרבותית – ניתנו לנו במחיר שאין יקר ממנו, בדמם של לוחמים שחירפו את נפשם בהגנה על ביטחוננו", נכתב שם עוד. כמה ריקנות, שבלוניות ומילים שחוקות אפשר לכלול במשפט אחד!

 

אף כוונה שנוגעת ללב, אף ביטוי מקורי

טוב, אין לי חשק להמשיך עם המשפטים הנבובים האלה. אין בכל המכתב הזה, כמו גם במכתבים של שרי ביטחון קודמים, אף מילה אחת של אמת, אף כוונה שנוגעת ללב, אף ביטוי מקורי, אף צירוף מרשים של מילים, ושום התייחסות לעובדה שאנחנו בעצם אנשים שאוהבים לצפות בטלוויזיה בסרט רומנטי, או בערוץ האקשן.

 

למה לא מבקשים ממשורר שיפנה אל האומה, במקום מנהיגיה? משורר אמיתי, לא כותב צללים, יכול לכתוב מכתב מרגש למשפחות הנופלים. איפה זה כתוב, כמו שנהוג להגיד, שבימים הלאומיים חייבים לתת במה רק למנהיגים? למה בכלל לתת להם במה בימים כאלה? הם רוצים להנהיג, שינהיגו, אבל מה זה קשור לכשרון כתיבה או דיבור? כדי שאני ארגיש שותף בחגים של המדינה, אני רוצה לשמוע בטקסטים הלאומיים גם מילים שאנשים כמוני לוחשים באוזן.

 

לאמריקנים ולאנגלים יש "משורר מלכותי". אני יודע שמשרה כזו קיימת בעוד מדינות. אין לי ספק שמשורר ממלכתי, אם נמצא אחד שמוכן להתגייס למשימה, יכתוב טקסט מתאים יותר, נוגע יותר ללב, כזה שהולך מצוין עם חגיגה של כולם.

 

אני לא רוצה בימי החג להתעלות מעל לעצמי. אני דווקא רוצה בימים כאלה להרגיש את עצמי יותר מתמיד. ננסה לחגוג פעם בלי מילים חסרות שחר כמו "מורשת", "טובי בנינו", "מעגל השלום" ו"סכנה לבטחונה של מדינת ישראל".

 

תנו לי, ביום חגה של המדינה, הרגשה שהמשימה שלי היא לא להניף את דגל המדינה, אלא דווקא לפצח גרעינים מול הטלוויזיה לצדה של מי שאני אוהב.

 

 

• ניתן לשלוח לאבינועם אימייל בנושאי דילמות של רגש ומוסר. לצערנו, אין אפשרות להשיב אישית לכל הפניות.