סרטי השבוע

מארק וולברג מפוצץ מטוסים, רנה זלווגר היא כוכבת מתוקה שהחמיצה וחניבעל לקטר לא מפחיד יותר

יאיר רוה פורסם: 18.04.07, 10:58

צלף עם הרוח

"על הכוונת" הוא סרט פעולה שמנסה להיות נועז ופוליטי, אבל לבסוף מוותר על מסרים לטובת מסוקים מתפוצצים

 

כדי לממן את הפנסיה שלי, וגם כדי שלא אצטרך לכתוב ביקורות קולנוע כל חיי, אני עובד בימים אלה על המצאה חדשה ומהפכנית: מבקר קולנוע רובוט. אני עסוק בימים האחרונים בכתיבת התוכנה שתהפוך את תחום הביקורת למדע מדויק. בסרט כמו "על הכוונת" עבודתו של הרובוט תהיה קלה: כל מה שהוא צריך לעשות זה לספור כמה מסוקים התפוצצו במהלך הסרט. כשאני מזין מבעוד מועד את ז'אנר הסרט - "מתח ופעולה" -הרי ששניים -שלושה מסוקים מתפוצצים מקנים לסרט ציון אוטומטי של שלושה כוכבים. רבותיי, זה מדע. הרי ידוע שמי שבא לסרט פעולה רוצה לראות כלי תחבורה מתרסקים בכדורי אש כתומה. וכאן יש את זה, פלוס בונוס. כל השאר כבר מיותר.

 

 

מארק וולברג מגלם ב"על הכוונת" צלף צבאי, גיבור מלחמה, מאיר הר ציון אמריקאי שפרש מהקריירה הצבאית והקים לעצמו חווה בכוכב הירדן. אחרי שמזמינים אותו לג'וב אחד אחרון, הוא מוצא עצמו בליבה של קונספירציה סבוכה כשהוא בתפקיד השעיר לעזאזל. על התסריט חתום איש אחד, אבל הסרט בנוי מכמה תפרים כל כך גסים, בעיקר אידיאולוגיים, שקל למנות כמה תסריטאים נוספים עמלו על השכתוב. מצד אחד, כמו רוב מותחני הקונספירציה, הסרט טוען שכל מה שהממשלות עושות זה לשקר לעצמן, להקריב חיילים במלחמות שמניעיהן כלכליים בלבד ושהשיקולים מאחוריהן זרים. מהבחינה הזאת "על הכוונת" הוא סרט פוליטי על חייל שיוצא לנקום במערכת ששיקרה לו וניצלה אותו. אבל בחצי השני הביקורת על המערכת מתמוססת, ומתמקדת רק בקיומו של איש נבל בתוך הממשל שמקים לעצמו צבא צללים. ובמערכה האחרונה של הסרט מתברר שהמערכת הדמוקרטית האמריקאית בסופו של דבר עובדת, מגינה על הצדק, פתוחה להיגיון, אבל חסרת אונים. כאן הופך "על הכוונת" ממותחן קונספירציה למסע נקמה פשוט בחסות המדינה: אחד מבכירי הממשל אומר את זה בסרט בפשטות - לפעמים כדי לעשות צדק צריך לנהוג כמו במערב הפרוע ולהשתמש ברובה. וכך הפך "על הכוונת" מסרט בעל השקפת עולם שמאלית בתחילתו, שמוחה, אם תרצו, נגד מלחמת עיראק, לסרט ריאקציונרי בסגנון "הארי המזוהם".

 

 

ברידג'ט כהן

איך הפכה רנה זלווגר משחקנית כה מתוקה ב"ג'רי מגווייר" לשחקנית כה בלתי נסבלת ב"מיס פוטר"?

 

ג'ון פטרסון, מבקר הקולנוע של העיתון הבריטי "הגרדיאן" הציע לפני שבועיים לחוקק חוק חדש: שחקן זוכה אוסקר שמופיע אחרי זכייתו בשלושה זבלונים צריך להחזיר לאקדמיה את הפרס. בהמשך להצעה הזאת אני חייב לשאול: מה עושים עם רנה זלווגר? איך, תוך 11 שנים קצרות, הפכה הסוויטהארט החייכנית ממושא התשוקה של טום קרוז לארטישוק ירושלמי? "מיס פוטר", סרטה האחרון שעולה השבוע, אומנם הקנה לה מועמדות לגלובוס הזהב, אבל לא הייתי מייחס להישג הזה חשיבות.

הוא רק מדגיש את העובדה שביולוגית זלווגר היא רק בת 37 (בשבוע הבא יומולדת) אבל מרוב הבחינות האחרות, כמו למשל בחירת הפרויקטים שלה, היא בת 86. איפה הקפצון מעורר השמחה מ"ג'רי מגווייר"? "מיס פוטר", שבו מגלמת זלווגר את סופרת הילדים ביאטריקס פוטר, שהעדיפה לכתוב ספרי ילדים מאשר לציית לקונוונציות החברתיות של אנגליה במאה ה־19, הוא סרט שנשען על חינה של זלווגר. אלא שאויה: חינה נגזל ממנה. במקומו נותרה בחורה אדמדמה וחמוצית שקשה לפתח כלפי סימפטיה. ואם אתם חשים אחרת כלפיה וחנה לא נס בעיניכם, הרי שמדובר בסרט סימפטי שכזה. צפוי, שבלוני, סטנדרטי, נטול קמצוץ ברק, עם רק כמה רגעים מתוקים בהם העולם המצויר שבוראת פוטר קם שנייה לתחייה וקורץ אליה ואלינו. ביאטריקס פוטר בראה את פיטר הארנב המתוק ויצרה ספרונים שהם כמו פודינג מתוק. הסרט עליה יצא יוגורט חמוץ.

 

 

הלחי השנייה

"חניבעל, מקור הרוע" חוזר לילדותו של חניבעל לקטר כדי להסביר למה הוא נהיה כל כך מפחיד. אבל ההסבר מיותר והסרט – למרות שאפתנותו הסגנונית – בעיקר מייגע

 

הנה פרט טריוויה עתיק שבעזרתו תוכלו לשעשע את חבריכם: כמה זמן מסך יש לאנתוני הופקינס, המגלם את חניבעל לקטר, ב"שתיקת הכבשים"? התשובה: בערך 15 דקות. רבע שעה מתוך סרט של שעתיים. ורבע השעה הזאת הספיקה לא רק כדי לזכות את הופקינס באוסקר (על תפקיד ראשי!), אלא גם כדי להפוך את חניבעל לקטר לאחת הדמויות המפחידות והזכורות ביותר בתולדות הקולנוע. "שתיקת הכבשים" הוא מהפוקסים האלה שאי אפשר באמת לשחזר: השילוב בין במאי, תסריטאי ושחקן, שמאף אחד מהם לא ציפינו לגדולות בסרט כזה, יצר חיבור חד פעמי. רבע שעה. חניבעל לקטר, אני מזכיר, היה הדמות המשנית בסרט ההוא. הרוצח הסדרתי אחריו רדפה ג'ודי פוסטר היה בכלל מישהו אחר. ובכל זאת, ולמרות שהוא היה אסור ואזוק רוב הסרט, דווקא לקטר היה הכי מפחיד.

 

נחירת הכבשים. חניבעל 

 

ההצלחה של "שתיקת הכבשים", כמו גם ריבוא אוסקריו, הניבו שלושה סרטי המשך. הראשון (של רידלי סקוט) המשיך את הסיפור של "שתיקת הכבשים" אחרי בריחתו של לקטר. השני (של ברט רטנר) חזר אחורנית בזמן כדי לספר את סיפור לכידתו של לקטר על ידי האף.בי.איי (הסרט הזה אגב, כבר זכה לגרסה מוקדמת מ־1986 שביים מייקל מאן, אך נכשלה ונשכחה עד ש"שתיקת הכבשים" הפך את השם חניבעל לקטר למותג). ועכשיו מגיע סרט ההמשך השלישי, שחוזר עוד יותר אחורנית ומציג את ילדותו ונעוריו של לקטר ומנסה לגרום לנו להבין מה גורם לאדם אירופי משכיל וחובב אמנות, להפוך לרוצח סדרתי הנהנה לאכול את קורבנותיו (אחרי בישול כמובן. לא נא. הוא לא איזה ברברי חלילה).

 

הבעיה הכי גדולה עם "חניבעל, מקור הרוע" מצויה בליהוק. אחרי שלושה סרטים שבהם גילם הופקינס את לקטר - גם אם בשניים האחרונים הוא שיחק כאילו הוא מופיע בנחותה שבחלטורות - הפעם מגלם את לקטר שחקן צרפתי איום ונורא בן 23 בשם גספאר אוליאל. וכך, בהפקה אירופית של דינו דה לורנטיס, בימוי שהופקד בידיו המעודנות של האנגלי פיטר וובר (שביים קודם את "נערה עם עגיל פנינה") ועם תסריט שכתב תומאס האריס, הסופר שהמציא את דמותו של לקטר ושהצהיר בראיונות שהוא מסרב לראות את "שתיקת הכבשים", הסרט הזה מוותר כמעט לחלוטין על האימה ובמקום זאת הוא מעין דרמה תקופתית פסיכולוגית גותית, שלא מצליחה להזיז אף מיתר בגוף הצופה. בגלל שאנחנו יודעים שלקטר יישאר בחיים בסוף הסרט אין מתח באשר לגורלו, ובגלל השחקן האיום אין גם הזדהות. וכל מה שנותר הוא להרים גבה סקפטית ולתהות האם באמת מעניין אותנו לדעת למה לקטר הוא כזאת מפלצת. הרי זו היתה גדולתה של הדמות ב"שתיקת הכבשים", היא היתה נטולת נימוקים, ללא עבר, ללא מניעים. היא היתה בה בעת שיאו האינטלקטואלי של המין האנושי, אך גם התחתית המוסרית, הבהמית והברברית ביותר של הסולם האבולוציוני. עכשיו, כשמתברר שטראומה ממלחמת העולם השנייה, אחרי שמשפחתו נהרגה במפגש בין סובייטים ונאצים, ואחותו הקטנה והאהובה נאכלה מול עיניו על ידי חיילים ליטאים מורעבים, זה גרם לו לצלקת הנפשית שהפכה אותו למה שהוא, האם לקטר הופך פתאום לדמות מוצדקת, עגולה, אנושית? לא. צר לי. זה לא עובד. עצם הרעיון בעיניי היה מיותר מלכתחילה. למרות שהסרט הזה נראה טוב, ויש בו ארומה אירופית גבוהת מצח וכמעט אנטי־הוליוודית, הוא ברובו פשוט לא עובד. לא מפחיד ולא חכם.