התקף לב: גברים מגיעים לבית החולים מהר מנשים

לפי סקר של איגוד הקרדיולוגים ומשרד הבריאות, נשים שלקו בהתקף לב מתמהמהות בדרך לאשפוז. פרופ' אריה רוט: "נשים דואגות לסביבתן לפני שדואגות לעצמן". רק 1 מ-7 חולי לב בארץ מקבל את תכנית השיקום, על אף שהיא נכללת בסל הבריאות

נשים שעברו התקפי לב מגיעות לבית החולים לאט יותר מגברים שעברו אירוע דומה. בנוסף, שיעור הנשים שטופלו על ידי החדרה של תומכן (סטנט) לעורק החסום היה נמוך יותר, הן אושפזו פחות ימים אך שיעור התמותה שלהן בחודש שלאחר האירוע היה גבוה יותר. כך עולה מנתונים שנאספו מבתי החולים בארץ על ידי איגוד הרופאים הקרדיולוגים ומשרד הבריאות והוצגו אתמול (ד') בכנס האיגוד הקרדיולוגי

 

מהסקר עולה כי התקף לב הוא עניין לגברים: נשים היוו פחות מרבע מהמטופלים (22.6 אחוז) שסבלו במהלך 2006 מהתקף לב. הנשים החולות היו מבוגרות יותר וגילן הממוצע היה 70, לעומת 61.5 אצל הגברים. גורם הסיכון הנפוץ ביותר אצל נשים שעברו התקף לב היה יתר לחץ דם, ממנו סבלו 73 אחוז מהנשים שאושפזו (לעומת 56 אחוז בקרב הגברים), אחריו יתר שומנים בדם, שממנו סבלו 69 אחוז מהנשים (לעומת 65 אחוז בקרב הגברים). בנוסף נמצא כי נשים שעברו התקף לב מעשנות פחות מהגברים ושיעור חולות הסוכרת מביניהם נמוך יותר.

 

מהסקר עולה כי דווקא הגברים מיהרו להתייצב בבית החולים ועשו זאת במהירות יחסית. נשים המתינו למעלה משעתיים (125 דקות בממוצע) מרגע הופעת המיחושים ועד שפנו לעזרה, לעומת 110 דקות המתנה אצל גברים. זמן ההגעה של שני המינים לבית החולים היה כמעט זהה, אך נשים עוכבו במיון חצי שעה נוספת בממוצע עד שהועברו לטיפול במחלקה. 

גברים ממהרים להגיע לבית החולים                            (צילום: ניב קלדרון)

 

פרופסור אריה רוט, מנהל היחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים איכילוב מציע הסברים לתופעה: "ידוע שנשים משתהות יותר בהגעה לטיפול. זו תופעה ידועה ומוכרת. הסיבות לכך מגוונות. בין היתר משום שהן דואגות יותר לסביבה לפני שהן דואגות לעצמן. בנוסף, המודעות לאפשרות של אירוע לב קטנה יותר אצל נשים מאשר אצל גברים. ייתכן גם שסף הכאב שלהן יותר גבוה משל גברים". 

 

עוד נמצא כי הגברים מטופלים יותר מנשים: 60 אחוז מהגברים עברו החדרה של תומכן (סטנט), לעומת 49 אחוז מהנשים. 83 אחוז מהגברים עברו צינתור אבחנתי, לעומת 79 אחוז מהנשים. שיעור ניתוחי המעקפים אצל גברים ונשים דומה.

 

נראה כי שיעור התמותה של נשים, בתום חודש מהאשפוז הוא כמעט כפול מזה של גברים. בתום שבוע מאירוע הלב נפטרו 4.3 אחוז מהנשים, לעומת 2.4 אחוז מהגברים. בתום חודש מהאשפוז מתו 6 אחוז מהנשים, לעומת 2.8 אחוז מהגברים. עם זאת, אם בוחנים את התוצאות בהתאם לגיל ולמחלות הרקע לא נמצאים הבדלים מובהקים.

 

כ-12,500 בני אדם הגיעו בשנת 2006 ליחידות לטיפול נמרץ לב ברחבי הארץ בעקבות אירוע לב. הנתוינים שנאספו בסקר מראים כי ליחידות לטיפול נמרץ לב ולחמחלקות הקרדיולגיות הגיעו במשך חודשיים 2077 בני אדם שסבלו מהתקפי לב.

 

בין השנים 2000 עד 2006 נרשם גידול של 16 אחוז במספרם של הישראלים שאושפזו במחלקות הקרדיולוגיות ובטיפול נמרץ לב. בנוסף, שיעור הגברים שעברו אירועי לב גדל בכשלושה אחוזים מאז 2004 והגיל הממוצע של החולים ירד בשנה (מ-64 שנים ל-63 שנים). אך במקביל, נמצאת תמותת החולים בירידה. תמותה בחלוף שבוע מאירוע הלב עמדה בשנת 2000 על כ-5 אחוז וב-2006 על 2.8 אחוז. התמותה בתום חודש מאירוע הלב ירדה בצורה דומה מ-8.5 אחוז ל-4.3 אחוז. 

 

רק 1 מ-7 חולי לב מנצלים את תוכנית השיקום בסל הבריאות

רק 14 אחוזים מחולי הלב בישראל, שהם כ-25 אלף איש, זכו לשיקום מיד לאחר אשפוזם בבית החולים. כך עולה מסקר שערך החוג לשיקום חולי לב באיגוד הקרדיולוגי ב-18 מרכזים לשיקום חולי לב ברחבי הארץ. 

 

תוכנית לשיקום לב ניתנת במסגרת סל הבריאות לחולים שסבלו מאוטם בשריר הלב, לחולים שעברו ניתוח מעקפים, לחולים שסובלים מאי ספיקת לב בחומרה בינונית עד קשה וגם חולים לאחר השתלת דפיברילטור. בנוסף, התוכנית מומלצת

 גם לחולים שעברו התקף לב, ניתוח מעקפים או ניתוח החלפת מסתמים וגם לחולים שעברו צינתור והחדרה של סטנט. 

 

"למרות יעילות התוכנית, שיעורי ההשתתפות בה נמוכים", אומר ד"ר יעקב קליין, מנהל המכון לשיקום ומניעת מחלות לב בשערי-צדק ויו"ר החוג לשיקום חולי לב. לדבריו, "מחקרים רבים הוכיחו שתוכניות השיקום מפחיתות אשפוזים חוזרים, הופעה של אוטמי לב חוזרים והתערבויות חוזרות כמו צינתורים. מדובר בחיסכון כספי גדול מאד לצד הפחתת תמותה בשיעור של 20 עד 25 אחוזים" 

 

ב-2003 זכו רק 10 אחוזים מהחולים לשיקום בשלב החריף של מחלתם. ב-2006, לאחר שיצא חוזר מטעם מנכ"ל משרד הבריאות על יתרונות השיקום ולאחר ששיקום חולי לב הוכנס לסל הבריאות עבור חלק מהחולים, זכו 14 אחוז מהחולים לשיקום. "זהו שיפור מינימלי, לא משמעותי", אומר ד"ר קליין.

מעט מדי מכוני לב בארץ                                               (צילום: איתי גל) 

 

"איך ייתכן שהחולים האלו נמצאים בסל הבריאות ולא מקבלים את הטיפול?", שואל ד"ר קליין. לדבריו, חובתו של הרופא היא לשלוח כל חולה לקבל שיקום לב וליידע באפשרות זו גם חולים שהמימון לשיקום עבורם אינו כלול בסל הבריאות. 

 

שיעור ההשתתפות הנמוך נובע מכמה סיבות. האחת לדברי ד"ר קליין היא חוסר מודעות של הקרדיולוגים ורופאי המשפחה. "הם לא יודעים בדיוק מה זה שיקום לב ולא יודעים עד כמה זה מועיל". גם קופות החולים "לא מעודדות", לדבריו, את השימוש בשירות זה. סיבה נוספת נעוצה בפיזור המכונים לשיקום לב. בכל הארץ יש רק 18 מכוני שיקום, רובם באזור המרכז. המכון הצפוני ביותר נמצא בחיפה ואילו באזור הדרום נפתח רק לאחרונה מכון שיקום לב יחיד בבאר-שבע. אין פלא

 לכן שהסקר מצא כי 67 אחוזים מהמשתקמים הם מאזור מרכז ו-16 אחוזים מאזור הצפון.

 

"צריך לפתוח יותר מכוני שיקום ולפזר אותם בקהילה" אומר ד"ר קליין "הבעיה היא שמשרד הבריאות הוריד את התעריף שניתן לגבות על שיקום לב והתמחור אינו כדאי מבחינה כלכלית למי שפותח מכון לשיקום לב, לכן אף אחד לא פותח". 

 

תוכנית השיקום היא רב תחומית ומטרתה להשיב את החולה לאורח חיים פעיל ויצרני. מטרות נוספות כוללות שיפור של איכות החיים והפחתת סימפטומים כמו תעוקת חזה וקוצר נשימה. בתוכנית מאזנים את הטיפול התרופתי שמקבל החולה ובין השאר גם מטפלים בבעיות בתפקוד המיני, בחרדה או בדיכאון ומקנים לחולה אורח חיים בריא.