יום-העצמאות: איך מתמודדים עם תוגת החג

תוגת יום-העצמאות היא התחושה שתוקפת את רובנו אחרי אכילת של יותר מדי בשר-חומוס-טחינה-צ'יפס-סלט. שגיא קופר משיא עצות ומסביר איך אפשר להקדים תרופה למכה

יום העצמאות נופל השנה על יום שלישי. מה שאומר שהעיתונים עמוסים במתכוני חג חגיגיים שהמשותף לכולם היא צורת ההכנה של מה שלא יהיה במתכון, כלומר - צלייה.

 

נכון, כל החגים שלנו מתבטאים באכילה מופרזת, בין אם של מטוגנים ובין אם של מתוקים, מבושלים, מממולאים או אפויים. שמתי גם לב שיש איזו שהיא מחזוריות מסוימת, שמתבטאת בסוג המנות שאנחנו מגישים: ראש השנה הוא מין חג כזה של מנות ראשונות, קרי דגים. חנוכה – חג של תוספות: לביבות, לאטקעס, עוד לביבות ועוד לאטקעס. פסח הוא חג של מנות עיקריות "בתנור" (ומשעשעי חיך בדמות כרפסים ומרורים), ושבועות הוא חג של מגש הגבינות – לסיום הארוחה. פירות אנחנו אוכלים בסוכות, מעין מנת ביניים שכזאת.  אז מה עם יום העצמאות?

 

אוכל ליום-העצמאות - מה אומרת המסורת?

קודם כל מדובר על חג חילוני, אז זה חצי נחשב. דבר שני, זה חג של כל אלה שרוצים "במקום": כל מי שלא אהב את הצלי של פסח או את הקניידלעך של דודה אורה, מקבל עכשיו את המנות החביבות עליו. משהו כזה.

 

אבל זה לא העניין. העניין הוא שלכל חג יש המאכלים ה"מסוכנים" שלו: המטוגנים בחנוכה, המצות של פסח, הכולסטרול הגבינתי של שבועות והסיכויים המאוד טובים לקבל הרעלת פרג בפורים. בהתאם, כל חג אנחנו רואים מודעות גדולות בעיתונים, של מי שעומדים עלינו להגנתנו: פעם זה לנוגדי צרבת, פעם זה לדיאטות ומכוני הרזיה. למצות ולסופגניות יצא שם כל כך רע, שהן אפילו קיבלו התאמות רפואיות משל עצמן, בדמות מצות עתירות סובין (הרצחת וגם ירשת, מבחינתי), וסופגניות מוקטנות, דלות קלוריות (אולי פשוט לאכול פחות?). היפה הוא שהטרנד הבריאותי כל כך חזק, שסופגניות קטנות עולות יותר כסף...

 

ובעצמאות? יוק. תניפו שרשרות דגלים של הבנק, זה מה שיש לנו. זה, ושלטי חוצות על מופעי אמנים שהוצאו מהנפטלין, שבאים לעשר דקות של הופעה, בשעה מאוחרת להחריד, אחרי מקהלת שכונה ד' ותזמורת המנדולינות.

 

איפה כל המודעות של כדורים נגד צרבת ושמן שיזוף ביום העצמאות? מה? לא אוכלים? לא עומדים בשמש? מה, גבירותי ורבותי, מה תעשו עם הצרבת של אחרי המנגל? כיצד תתגוננו ממאות אלפי החלקיקים השונים שיעלו ויבואו בדרכי הנשימה שלכם, עת תעמדו אל המנגל? כיצד תגנו על ילדיכם הרכים מפני כל אותם מאות קרצינוגנים שיחוללו הורות עליזות על גבי משטחי הסטייקים הענקיים? על זה לא חשבתם, הא?

 

"אתה מרביץ לאבא שלך בשביל אוכל?"

ומה עם זה שכל שנה הנשים שלנו שולחות אותנו, הגברים, אל האסכלה הניצבת בשמש? אנחנו עומדים, חשופים לעינה השוזפת של שמש החמסין האביבית, נושמים את כל אותם קרצינוגנים (ראו למעלה), וכפות ידינו העדינות נחרכות בחום הפחמים הלוהטות, עת אנחנו מתאמצים להפוך את האנטרקוט בפעם השמונים וחמש, שחס וחלילה לא תיוותר בו טיפת דם להכרית.

 

וכשהבשר כבר מוכן, מה אז? עוד לא סומנה החריכה על גבי שומן האנטרקוט, וכבר פושטים עלינו עשרות דרדקים בגבהים משתנים שבין מטר שמונים למטר תשעים ושמונה, כולם בני עשרה, שהאמהות שלהם טורחות להזכיר לנו שנמצאים בדיוק בגיל הזה "שבו הם גדלים, וצריכים את כל האוכל הזה, אז תשאירו להם..." תשאירו להם? תשאירו לנו!

 

כי כשרק מתחילים להעלות את הנתחים הראשונים על האסכלה, הזכרים הבוגרים יוצרים חומת מגן סביב הממנגלים. הם משתמשים ברוחבם היחסי ובשארית הסמכות האבהית שלהם, נתמכת קלושות באותו ציווי קדמוני שאומר "דיר בלאק, אתה מרביץ לאבא שלך בשביל אוכל?", ומגוננים על הנתחים הנצלים על המנגל. ככה אנחנו מצליחים לבלוס במהירות כמה נתחי פרגיות, שיפוד או שניים של שישליק כבש ומספר דומה של קוביות בשר אדום מגולגל בתבלינים, איזה קבבון אחד ממולא טחינה, עוד פרגית בנוסח הוי סין-כמה-שאת-טעימה וכמה לבבות עוף שכאלה, בתור פיצוחים-לוכסן-מנות ביניים. או אז, אחרי שאישרנו שאכן, הבשר ראוי למאכל אדם, אנחנו מאפשרים גם לצעירים ולאמותיהם להנות מהאוכל.

 

תוגת יום-העצמאות - מה קורה אחרי המנגל

אבל אז באה התוגה הגדולה: תוגת יום העצמאות. אז יכול לראות המננגל הנטוש את כל חבריו ומרעיו סרוחים, מתגוללים על כסאות הים המתקפלים, שמן הסתם לא תוכננו לשאת את עודפי משקל העופות, כוס בירה-כוס בריאות בידם האחת, וידם השניה מונחת על הבטן. לאחר עשרים דקות של דממה איומה מהאגף ההוא יתחילו להשמע גניחות, והמשפט האלמותי "בואנ'ה, כמה אכלתי..." ישמע שוב, מהווה, כמו כל שנה, סיום נאות ליום שמחתנו.

 

וכאן אני חוזר לנושא הצרבת של אחרי מעשה, ומה עושים בה: הפתרונות נחלקים לפתרונות הכימיים ולפתרונות הטובים. למרבה הצער, שלא כמו הנג אובר, עדיין לא נמצא שבליסה חוזרת, מרפאה את תופעות הבליסה הקודמת. קרי לא מרפאים כאב בטן בעוד אוכל.

 

גם שתיה מרובה של מים לא ממש עוזרת, למרות שהיא יכולה לסייע. בשטח הכימיה, יש כל מיני תרופות כאלה, ואם שמרתם את המודעות של לפני הפסח, בטח תמצאו בהן פרסומות של קלבטן כזה או אחר, ביסמוטים מרעננים, ורודי מראה ומתוקי טעם להחריד.  

 

לא בשביל להשתכר - משקאות שעושים טוב בבטן אחרי האוכל

אם אתם לא ממש מאמינים ברפואה המודרנית, אתם תמיד יכולים לפנות לאגף הדיז'סטיפים העשבוניים המרירים, ולמצוא שם, לפחות פסיכולוגית, מזור לתחושותיכם. המשקאות האלה החלו כמעט כולם את דרכם כתרופות פטנט לכאבי בטן וקשיי עיכול. המפורסמים באו מאיטליה, ואנחנו יודעים כמה שהאיטלקים אוהבים לאכול, אבל יש משקאות כאלה בכל אירופה. הנה כמה המלצות:

 

• פרנה ברנקה - מיוצר מתערובת של 40 סוגי עשבי תיבול ותבלינים, המגיעים מרחבי העולם, ומושרים באלכוהול. טעם למתקדמים, אבל יעילות שאינה מוטלת בספק. אם אתם חוששים לטעום בנפרד, אפשר להוסיף לקפה של אחרי האוכל.
• אמארו רמזוטי – מריר פחות מהפרנה. דיז'סטיף חום, מתוק ומריר, עם טעמים בלתי ניתנים לפספוס של תפוזים. אפשר גם להקל על האוכל לפני האוכל, ולהגיש אותו (או את הברנקה) על קרח.
• פימס מס' 1 - מכיל צמחי תיבול, סירופ פירות, ג'ין. זהו ביטר עם 25% אלכוהול. מר מתוק עם ארומה של צמחי תיבול.
• בחרובקה - הביטר האופנתי מצ'כיה, שמכיל סוכר, צמחי מרפא ותבלינים וגם 38% אלכוהול. הפך בשנים האחרונות ללהיט בארים, אבל עדיין יכול לשמש בתפקידו המקורי.
• אונדנברג - כמובן, זה בבקבוק המאוד מאוד קטן. בא מגרמניה, ומכיל בדיוק את הכמות שדרושה כדי להקל על בטנו הסוערת והסואנת של צייד חזירי בר בווארי שמנמן.

 

יש עוד, ברוך השם, אין דאגה. אם אתם עוברים במקרה בדרך ליער ליד לטרון, אתם יכולים אפילו לרכוש לכם בקבוק של ליקר העשבים שלהם, שיהיה, ליתר בטחון. בכל מקרה, הכינו הרבה קרח ושמן שיזוף לממנגל, שתמיד נותר בודד לקראת הקינוחים, ויום עצמאות שמח.