"אני לא אגיש את המהדורה לנצח"

כשיונית לוי עזבה את כסא מגישת החדשות ויצאה לביים סרט, נדרש ממנה אורך רוח שהיא לא רגילה בו. עכשיו, כשהיא מוסיפה לרזומה את הסרט "הפכת לאבא" שבו ליוותה את הריונן של שתי אלמנות מלחמת לבנון השנייה, היא עדיין לא בטוחה מה היא באמת מעדיפה לעשות

יונית לוי חולשת על אחת המשרות הבכירות בתקשורת הישראלית, מחזיקה בתדמית מסתורית ומתפקדת כסוג של אייקון פופ לאומי, במיוחד אחרי שזכתה לחיקוי ב"ארץ נהדרת". אבל לדבריה, היא עדיין לא יודעת מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה.

 

"זה עדיין מאוד מבולבל אצלי", היא אומרת במבוכה. "מעסיקה אותי מאוד השאלה מה אעשה הלאה, מה התפקיד הבא ואין לי עליה תשובה מוגדרת".

 

אז לא תגישי את המהדורה לנצח.

 

"לנצח? (צוחקת) לא אני לא אגיש את המהדורה לנצח. אני לא יודעת כמה זמן אעשה את זה. נחכה ונראה".

 

אולי בגלל הלבטים האלה, בחצי שנה האחרונה לוי התכבדה גם בתואר "במאית". במשך שישה חודשים היא עקבה אחרי שרית גומז וסיון קידר משיח, שתי נשים צעירות שאיבדו את בעליהן ב-12 באוגוסט 2006, יומיים לפני שמלחמת לבנון השנייה הגיעה לקיצה, כשהן נמצאות בחודש השישי להריונן. סמל מתקדם רון משיח, טכנאי מוטס וסרן דניאל גומז, טייס משנה, היו שניים מתוך חמישה אנשי צוות שנהרגו כשטיל חיזבאללה פגע במסוק היסעור שהטיסו. בתוצאה תוכלו לצפות הערב בסרט "הפכת לאבא" שישודר הערב ב-22:15 בערוץ 2. 

 

אז בימוי זה הכיוון?

 

"אני מקווה שזה הכיוון, אני ללא ספק מחפשת כיוונים. הכיוון הדוקומנטרי חשוב לי, אני לא יודעת אם אני מספיק טובה בו, בכל הכנות. גם כשאתה עושה כתבה אתה סוג של במאי אבל אין מה להשוות. יתכן שאחליט להשתפר בזה, כי זה מאוד מעניין אותי. אני עדיין במשא ומתן מול המילה 'לביים' כי יש יצירה דוקומנטרית מדהימה בארץ, במאים ויוצרים מדהימים ואני לא מתקרבת בכלל להיות ברדיוס שלהם, אבל באיזשהו מקום היה חשוב לי לביים את זה, להיות מאחורי הקלעים כאן ולא בפרונט".

  

היית צריכה לשכנע את הבנות להצטלם?

 

"היה שלב שאחת מהן הסכימה לתת לנו ללוות אותה בלידה והשנייה לא, אבל בגדול לא התעורר קושי מולן. הקושי היה מסוג אחר".

 

איזה סוג?

 

"הנה הכשלתי את עצמי. יש פרק נפלא באחת מפתיחות העונה של 'מרפי בראון', שבו מגיע צוות של ה-BBC למערכת ומצלם אותם יום שלם והם מתחילים לקלל, למרות שהם אמורים להיות במיטבם, ובשלב מסוים מרפי מאוד מתעצבנת ואומרת: 'מה זה אומר עלינו כעיתונאים אם אנחנו לא יודעים להחביא את האמת?'. היה לי קושי רגשי מסוים בהבנה של ההתמודדות עם הסיטואציה המוטרפת הזאת, שהעצב הכי גדול בחיים שלהן קורה שלושה חודשים לפני השמחה הכי גדולה של החיים שלהן והן צריכות להתנהל בין הקטבים האלה. עוד קושי היה להבין מה אני באמת רוצה לומר, או איזה סיפור אני רוצה לספר. אני לא בטוחה שגם עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מבינה איך חיים עם זה".

 

לא אוהבת להביא את החדשות הרעות

אולי הצעד הראשון בתחום החדש הזה יוביל את יונית לוי (29) לביטוי חזק יותר של ריבוי הפנים שבה, כי לוי היא לא רק מגישת החדשות החביבה עליכם - היא גם אישה של ניגודים. דימויי מזגנים ושלגונים אולי מתאימים למשחק אליו היא נדרשת כשהיא מנווטת את השעה הכי נצפית במהדורה הכי נצפית, אבל יונית לוי של שמונה בערב היא לא יונית לוי של שאר שעות היממה. היא מכורה לטלוויזיה, חובבת שפות ויש לה תואר ראשון בהיסטוריה ובספרות אנגלית. לאחרונה התחילה תואר שני בספרות אנגלית. "ראיתי שיש קורס על וירג'יניה וולף אז אמרתי 'יאללה, אני ארשם כבר לתואר שני'. ובמקביל רציתי להירשם גם לתואר ראשון בפסיכולוגיה, אבל לא עשיתי את זה. פשוט בא לי רק ללמוד וזהו".

 

היא צמחה בגל"צ ואיישה משבצות עריכה והגשה בחברת החדשות עד שהוזנקה לכיסא האמפתי שמיקי חיימוביץ' הותירה בשיממונו ומילאה אותו בנפח אישיות שונה לגמרי. נראה שמה שהכי קשה לה בהגשה היא העירוב בין דבר השליחות לשליח. מחד, היא מעבירה מסרים כמו שמעבירים חבילה שאת התוכן שלה לא היא מייצרת, אלא המציאות הקדחתנית מדי של החיים פה. לכן היא מבקשת שלא לירות בשליח. מאידך, היא מבינה שמשהו ממנה נטמע ומוטבע במסירה ותחושת החשש הזאת, אולי מבארת את הרצון שלה לביים את הסרט הזה.

 

"יש הרבה צדדים בעבודה הזאת שאני אוהבת ויש הרבה צדדים שלא. אני לא אוהבת להיות זאת שמביאה את החדשות הרעות, שהקול שלי הוא משהו שמתחבר לדברים לא טובים שקרו. באחד הרגעים בסרט דיברתי עם המשפחה של דני גומז, ואחותו איילת אמרה לי: 'אני זוכרת שאת זאת שדיווחת על המסוק בלילה שזה קרה. זו לא היתה אני כי זה היה ב-24:30, אבל מצאתי את עצמי מתווכחת איתה רק כדי להרגיש שאני לא זאת שהבאתי לה את הבשורה האיומה הזאת ואחרי זה אמרתי לעצמי: 'בסדר, לה לא הבאתי, אבל להרבה אנשים אחרים כן הבאתי', וזה די מזעזע".

 

ומה את כן אוהבת?

 

"אני לא יודעת באמת. אני אוהבת את האנשים שאני עובדת אותם".

 

היכן את מוצאת את הקשר שלך, מגישת החדשות, לסיפור הסרט?

 

"נדרש ממני כאן אורך רוח בשל העובדה שהפרויקט הזה נמשך חצי שנה ואני אישה של סיפוקים מיידיים. אז זה משהו מסוג אחר וזו עבודה מסוג אחר. זה מתקשר לחיפוש הדרך, אבל בינתיים אני לא רואה סתירה בין מה שאני עושה עכשיו לבין עשיית הסרט, להיפך, הגשת המהדורה תרמה לסרט והפוך. אי אפשר להתעלם מהנסיבות בהן שני הבעלים מצאו את מותם במלחמת לבנון השנייה. יש משהו במלחמה הזאת. היתה מלחמה, דיווחנו עליה, התעסקנו בה חודש. לא רק התקשורת אשמה, גם כל הציבוריות הישראלית עברה הלאה. במובן מסוים רציתי לספר את הסיפור הזה, דווקא של נשים ששילמו את המחיר הכי כבד ואיך הן חיות עם המחיר הזה ודווקא את הסיפור של הפער בין החלטות מנהיגים למי שבסוף ההחלטה הזאת הופכת את העולם שלו".

 

המלחמה סיפקה הרבה מאוד חומרים חדשים למשדרי האבל של יום הזיכרון אבל התקשורת עברה מהר מאוד הלאה.

 

"אני באה מהעולם הזה אז נראה לי קצת לא הוגן לנסות לתת שיפוט אובייקטיבי להתנהלות התקשורת הישראלית בזמן המלחמה, אבל אם אני כן צריכה לתת ציון כללי אני כן חושבת שהתקשורת תפקדה בצורה טובה מאוד. זה האופי של המדינה שלנו. שאני אשעמם אותך בעוד ציטוט?"

 

למה את חושבת שאת משעממת?

 

"אוי, כמה שאני משעממת. לא ניכנס לזה עכשיו כי זה יהיה משעמם. ג'יימס קארוול, שהיה היועץ של קלינטון, אמר שבחדשות יש לידיעה מחזור של 24 שעות. היא נכנסת לחדשות ואחרי 24 שעות משהו אחר מחליף אותה. בישראל יש מחזור של שעה אחת. זאת המציאות, וכשמותחים ביקורת על התקשורת אי אפשר לנתק את זה מהעובדה הזאת".

 

ובכל זאת את מתעסקת בה.

 

"כי אלה שני ילדים שיגדלו בלי אבא ויותר מכך, שאבא שלהם מת במלחמה שהתנהלותה היתה שנוייה במחלוקת ואי אפשר להתכחש לזה. במובן מסוים, יכול להיות שזה גם מוסיף לטראגיות של הסיפור ואי אפשר להתעלם מזה. וכן, אני מספרת סיפור מהחדשות כי בסופו של דבר זה העולם שאני חיה אותו ובאה ממנו".

מתוך "הפכת לאבא". "אי אפשר להתעלם מהנסיבות בהן שני הבעלים מצאו את מותם"

 

ישבת בצפון בזמן המלחמה. ההורים שלך לא דאגו?

 

"הם התקשרו בערך כל שעתיים לשמוע שמתישהו אחזור ואת קולו של רוני דניאל. כל פעם הייתי נותנת לרוני את הטלפון שירגיע את אמא שלי וזה עבד. בגדול זו היתה טראומה. יום ההולדת שלי חל ביום פרוץ המלחמה ואני זוכרת שהייתי בכלל אמורה לעלות לצפון בשביל לחגוג את יום ההולדת שלי. בסופו של דבר אמרתי: טוב, אני אעלה צפונה, אשדר בערב ואצא לטייל, ואז זה קרה. זה נשמע מוזר שאני מספרת את הסיפור של שתיהן ואז מדברת על הטראומה שלי. אני לא בטוחה שזו השוואה כל כך מוצלחת".

 

מתברר שיותר משיונית לוי אוהבת אקטואליה היא אוהבת היסטוריה ואת האהבה הזאת היא ירשה מאמה. "אני כמו אמא שלי - אוהבת אנשים מתים. התשוקה הזאת שבה היא מדברת על אנשים שמתו מזמן, בתור ילדה לא הבנתי את זה אבל עובדה שאני מאוהבת במלכה אליזבת' הראשונה ואייב לינקולן. תמיד אני צוחקת שאנשים שאוהבים היסטוריה: ההבדל ביניהם לבין אנשים שאוהבים רכילות זה שהם אוהבים רכילות ישנה, זה הכל. מבחינתי זה לא ממש מעניין נינט ויהודה לוי אבל זה שרוזוולט בגד באלינור - זה ממש מסעיר. אפשר לומר שכמעט לא נולדתי בגלל זה. אמא שלי צפתה בסדרה 'אני קלאודיוס' בזמן שהיא היתה עם צירים והיא סירבה ללכת לבית חולים. לאחרונה ראיתי באיזה פרק מדובר וסלחתי לה".

 

אגב רכילות, את אדם מאוד פומבי ומאוד פרטי. איך זה מסתדר?

 

"כן, העבודה שלי היא כזאת שיכולתי לעמוד באקווריום באבן גבירול וזה היה חשוף באותה מידה. וולט וויטמן אמר: 'אני סותר את עצמי מפני שאני סותר את עצמי'. אז כן, יש כל מיני סתירות בין מה שאני עושה לבין איך שאני חיה, ללא ספק. אפילו מעין פער בלתי ניתן לגישור. עוד לא החלטתי איך חיים עם זה".

 

אבל את לא תעזבי את התקשורת. אין לך תוכניות להיות חוקרת היסטוריה?

 

"אמממ, אולי כן. אני לא פוסלת את זה".