מותר לגלוש על רשת אינטרנט אלחוטית פרטית, בלי אישור?

None

שאלה:

האם מותר לגלוש על גבי רשת אינטרנט אלחוטית פרטית, ללא בקשת אישור?

 

תשובה:

 

יש כלל שראוי להקדים לכל דיון בענייני ממונות: "ואהבת לרעך כמוך". בכל התנהגות כלפי השני, השאלה הראשונה שאדם צריך לשאול את עצמו אם היה נוח לו אם היו עושים זאת גם לו. אם זה דבר שהוא לא היה רוצה בו, עליו להימנע מלעשות זאת לאחר.  

 

לניתוח ההלכתי של השאלה: ההלכה מבחינה בין מספר מצבים:

 

א. "זה נהנה וזה חסר" – דינו שאסור ליהנות מבלי לבקש רשות, ואם נהנה חייב לשלם. 

 

ב. "זה נהנה וזה לא חסר" – דינו שאסור ליהנות מבלי לבקש רשות, ואם נהנה פטור מלשלם.

 

ג. "כופין על מידות סדום" – אין חובה לבקש רשות, אם נהנה פטור מלשלם.

  

נבאר בקצרה את המצבים הללו.

 

א. "זה נהנה וזה חסר" – אם אחד נהנה ולאחר יש עלויות (אפילו עלויות המכונות בכלכלה "עלויות אלטרנטיביות") כתוצאה מהנאתו. לדוגמא : ראובן מחזיק בדירה להשכרה. כרגע הדירה ריקה, וראובן פרסם מודעה שהיא עומדת להשכרה מיידית. בא שמעון ופלש לדירה ומתגורר בה. במצב זה הנאתו של שמעון מהדירה קשורה לחסרונו של ראובן – שמעון גר בדירה וראובן אינו יכול להשכירה. הדין במצב זה הוא: אסור לשמעון לפלוש ולהשתמש בדירה. אם בכל זאת השתמש, זכותו של המכיר לתבוע ממנו שכר דירה.

  

ב. "זה נהנה וזה לא חסר" – אם אחד נהנה ולאחר אין שום עלויות. לדוגמא: ראובן בונה מגדל משרדים, כרגע הבניין בשלב השלד. שמעון נתקע בלילה בעיר, במקום ללכת לבית מלון, קנה שק שינה, נכנס לשלד הבניין הריק, ישן על הרצפה. לא ליכלך, לא הזיק, לא השאיר כל סימן לכך שהיה שם.

 

במצב זה הנאתו של שמעון לא גורמת לשום עלויות לראובן. הדין במצב זה הוא: חובה לבקש רשות לפני שמשתמשים.

אם לא ביקש רשות, ולא גרם שום הוצאות, אין בעל הבניין יכול לתבוע ממנו "שכר דירה" או "שכר לינה", אפילו שהוא נהנה וחסך ממנו לילה בבית מלון. אם בעל הבניין הודיע למבקש לפני מעשה שאינו מרשה, ושאם ישתמש יחויב בתשלום, חייב לשלם. 

 

ג. "כופין על מידת סדום" – מצב שבו אחד נהנה, לשני אין שום עלויות, גם אם השני רוצה לא היה יכול לנצל את המקום, והשימוש יכול להיפסק בכל עת. דוגמא למצב זה: ראובן מחזיק במגרש ריק, שבתוכניות הבינוי מסומן כשפ"פ. אין אישור לבנות על המגרש הזה כלום. בעל המגרש פתח בהליכי שינוי ייעוד, ובינתיים המגרש יעמוד ללא שימוש מספר שנים. בצמוד למגרש, נמצא הגג של השכן שמעון. אין לשמעון דרך נוחה לעלות לגג אלא אם ישים סולם קטן במגרש של ראובן ויטפס עליו. בעל הגג מבקש מבעל המגרש לשים שם סולם מתקפל קטן, ומדי פעם להשתמש בו לעלות לגג. בכל עת שראובן ירצה לעשות שימוש כלשהו במקום, הוא יכול לומר לשמעון להוציא את הסולם.

 

הדין במצב זה הוא:

 

1. עדיף לבקש רשות לפני השימוש.

 

2. אם ביקש רשות ולא קיבל, יכול לפנות לבית הדין והם יכריחו את בעל המגרש להרשות. זה נקרא "כופין על מידת סדום" – אנחנו לא מוכנים להרשות ששכנים יתנהגו בקמצנות ורשעות סתם כי "בא להם". פה זה לא סדום, ואם מישהו רוצה להתקמצן הוא צריך לומר לבית הדין סיבה.

 

3. אם לא ביקש רשות והשתמש, אינו חייב בתשלום כלשהו, על אף מחאותיו של בעל המגרש.  

 

הפוסקים כתבו שההבדל בין המצב השני לשלישי הוא שבמצב השני ייתכן שיש עלויות אלטרנטיביות בפוטנציאל. לדוגמא, ייתכן שחברת הבניה תסכם עם העיריה על הלנת הומלסים בשלד הבניין בשעות הלילה תמורת תשלום סמלי. במצב השלישי, מדובר על נכס שאין שום אפשרות לנצל אותו כרגע, אין עלויות או הפסדים פוטנציאליים ולכן אם מישהו לא מרשה זה מידת סדום. דינים אלו מבוארים ביצר פירוט בשולחן ערוך חושן משפט, סימנים קנג' ושסג'.  

 

אז מה המצב בשטח? 

אחרי ההקדמה הארוכה, הגענו ליישום העקרונות לגבי שימוש ברשת אלחוטית פרטית לשם גלישה באינטרנט. יש לציין, שבכל נתב אלחוטי יש אפשרות להגדיר סיסמא. אם מגדירים סיסמא, אין כל אפשרות להתחבר לרשת בלי לדעת או לפרוץ את הסיסמא. (כמובן שאסור לפרוץ). השאלה במקרה שבעלי הנתב לא הגדירו סיסמא. היה אפשר לטעון, שכיוון שלא הגדירו סיסמא, הרי שהם בעצם מרשים לכל העולם להשתמש. לדעתי טענה זו שגויה. מרבית האנשים לא מעוניינים שכולם ישתמשו, והם לא מגדירים סיסמא פשוט כי לא יודעים איך לעשות זאת. כמו כן, למרות שיש "מחיר" חשמלי לכל פעולה של תעבורת מידע במעגלים אלקטרוניים, מכיוון שבנתבים ביתיים המחיר הזה הוא זניח במושגים כספיים, אין הוא נחשב כגורם של "חסר" לשני.  

 

אם כן, השאלה המרכזית הטעונה הכרעה כאן היא: לאיזה מצב מהמנויים לעיל שייך השימוש ברשת אלחוטית של אחרים. יש להבחין בין מספר מקרים:

 

במקרים בהם בעל הנתב משתמש במלוא רוחב הפס שיש לו, ומצטרפים עוד אנשים על אותו הנתב, הם פוגעים במהירות התעבורה שלו. מצב זה הוא "זה נהנה וזה חסר". אסור לעשות זאת, ומי שמשתמש במצב כזה צריך לשלם לבעל הנתב.

 

במקרים בהם בעל הנתב לא משתמש במלוא רוחב הפס שלו, אנשים נוספים שמצטרפים אינם פוגעים בו, בתנאי שהתעבורה שלהם היא קלה ואינה עוברת את רוחב הפנוי. מצב זה הוא "זה נהנה וזה לא חסר", יש חובה לבקש רשות, ופטורים מלשלם.

  

במקרים בהם ידוע בוודאות שבעל הנתב לא משתמש, וגם לא יכול כרגע להשתמש (למשל, נסע לחו"ל לחודש, ולא השאיר בכלל מחשבים דלוקים) , וכל רוחב הפס הולך לאיבוד ממילא – זהו מצב בו כל עוד בעל הנתב לא שם סיסמא, ניתן להשתמש בחיבור לשם דברים שברור שלאדם סביר לא יהיה אכפת. 

  

אין להבין מדברי שמי ששם סיסמא זו קמצנות ומידת סדום. אדרבה, רצוי לשים סיסמא, מכיוון שככל שאדם חושף את חיבור הרשת שלו לסיכוני אבטחה, כך סביר יותר שיפגע הוא ואולי אף אחרים מגורמים ששאלות הלכתיות כאלו אינם בראש מעייניהם.  

 

אני חוזר ומדגיש את הרישא של דברי: בכל התנהגות שבין אדם לחברו, יש לזכור: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". התורה מחייבת אותנו להביט אל יחסי הממון בינינו לא רק דרך המבט המשפטי הקר בנוסח "זה שלי, אל תיגע בזה". "זה שלי" הוא נימוק טוב משפטית, לא בהכרח מוסרית. גם הצד השני חשוב לא פחות – "זה שלו" זה לא רק הגדרה משפטית. זה קריאה לך לכבד אותו ואת ממונו. (משיב: הרב דרור ברמה)