סין סיטי

אומרים על שנחאי שהיא תהיה בירת הכלכלה העולמית, אבל בשנות ה־80 אמרו אותו דבר על טוקיו. כתבנו מצא דמיון מדאיג בין היפנים של אז לסינים של היום, וזה לא רק הקטע עם העיניים

בשנתיים האחרונות מבשרים לנו על עלייתה של מעצמה כלכלית ישנה־חדשה שעשויה לרשת את אמריקה בתפקיד המובילה העולמית: סין. על פניו, לבשורה הזאת יש כמה וכמה רגליים לעמוד עליהן. הכלכלה האמריקאית משתעלת בשנה האחרונה; ארץ האורז עוברת תהליך מואץ של אורבניזציה וטכנולוגיזציה; הסינים צורכים יותר, מייצאים יותר, ובסך הכל מביאים לצמיחה של יותר מעשרה אחוזים בשנה. גם בישראל מנסים בשנה האחרונה להצטרף לחגיגה, וכל קרן שבשמה מופיעה איזה הטיה של המילה "סין" זוכה להצלחה גדולה.

 

רק מה, עם כל התחזיות המבטיחות, לפני כחודש נקטעה החגיגה של השנה וחצי האחרונות. בורסת שנחאי צנחה בכמעט תשעה אחוזים, וגררה איתה למטה את שאר בורסות העולם. כבר שנים שהסינים חוגגים, לפני שנתיים קנה גם שאר העולם כרטיס למסיבה, וזה היה רק עניין של זמן עד שהבלונים יתחילו להתפוצץ.

 

מה שכולם שכחו, הדחיקו או סתם בחרו להתעלם ממנו, זה שכבר ראינו איך "ענק מתעורר" נכנס מחדש לתרדמת. רק לפני 20 שנה דיברו על מעצמה אחרת שהיתה אמורה לכבוש את העולם: אז זאת היתה יפן, וגם היא חגגה עד לקריסה הגדולה שהובילה למיתון. הוא הסתיים רק לפני שנים ספורות, וביפן עדיין מלקקים את הפצעים שהשאירה הבועה הגדולה שהתפוצצה שם בתחילת הניינטיז. "העשור האבוד", הם קוראים לשנות ה־90. השאלה הגדולה היא איך יקראו בסין לשנות האלפיים.

 

הזמן הצהוב

המהפך בבורסה הסינית התחיל בפברואר. איש הממשל הסיני צ'אנג סוואי, שמכהן כסגן יו"ר הקונגרס הסיני, השתמש אז בקללה הכי גדולה שיש בשוק ההון: "יש בסין בועה", הוא אמר, והבורסה צנחה בחמישה אחוזים ביום אחד.

 

כמה שבועות אחרי הנאום הזה הכריז הממשל הסיני על הטלת מגבלות על ההשקעות בשוק ההון, ומהבועה הסינית יצא עוד אוויר חם שצימק את הבורסה בכמעט עשרה אחוזים. אבל הדרך עוד ארוכה, ובכלכלה הסינית עדיין יש הרבה מאוד אוויר חם.

 

את ההתנהלות של סין בשנתיים האחרונות אפשר לתאר במסגרת התיאוריה הכלכלית בעלת השם המגניב "הטיפש הגדול". על פי התיאוריה הזאת, משקיע אופטימי במיוחד בבורסה — להלן הטיפש — רוכש נכסים במחיר שעולה בהרבה על השווי האמיתי שלהם, בתקווה למצוא טיפש עוד יותר גדול שיקנה את הנכס במחיר גבוה יותר. הרעיון הוא שכל עוד מוצאים טיפשים גדולים יותר, הבועה ממשיכה להתנפח. הצרות מתחילות אצל הטיפש הגדול מכולם: זה שלא מצליח למצוא טיפש שיקנה ממנו את הנכס.

 

פחות משני עשורים לאחר האופוריה היפנית, ההיסטוריה חוזרת על עצמה

 

עד שמגיע הטמבל האחרון הזה, השיטה עובדת בלי בעיה. הטיפשים החמדנים נעזרים במה שמכונה "נזילות יתר" במערכת הפיננסית — יותר מדי כסף שזורם ביותר מדי חופשיות, ריביות נמוכות, ובנקים שמתנהגים כמו זונות פיננסיות ומחלקים כספים בקלות. הריביות הנמוכות מעודדות את האנשים להשקיע בנדל"ן ובשוק ההון, והרבה משקיעים אפילו לוקחים הלוואות בציפייה לקבל החזר גבוה יותר משיעור ההחזר לבנק.

 

עד עכשיו נמצאו בסין מספיק טיפשים שהמשיכו לקנות נכסים, אבל כעת מפחדים שמאגר הטיפשים מתחיל לאזול. ולמה זה מפחיד כל כך? כי התנפצות של בועה מורידה מאות מיליונים לשאול הפיננסי. קשה לשכוח את בועת ההיי־טק שהתנפצה בשנת 2000, ושההדף שלה בטח הגיע גם לחשבון הבנק שלכם. כשהאוויר מתחיל לצאת מהבועה, ובדרך כלל זה קורה בהתנפצות גדולה, אנשים פתאום חייבים הרבה מאוד כסף. זה לא מקרה ששיעור ההתאבדויות ביפן הגיע לשיא בשנת 1998, אחרי שמונה שנים של משבר כלכלי.

 

אבל טרנד של קפיצה מחלונות גבוהים הוא רק אחד מהדברים שקרו ביפן, ושהיום כדאי גם לסינים להתחיל לדאוג בגללו. זה התחיל בשני עשורים של שגשוג, שהביאו הרבה מאוד כסף לכלכלה היפנית. הבנקים, כטיבם של בנקים, חילקו הלוואות לכל דורש בריביות נמוכות ועם מעט מאוד הגבלות על ההחזר. בנוסף, הם גם לוו הרבה מאוד כסף בשוק היורו־דולר העולמי ואת רובו הלוו הלאה. הערבויות של ההלוואות לציבור היפני היו הקרקעות, עד שבתחילת שנות ה־90, 80 אחוז מסך ההלוואות של הבנקים היפניים גובו על ידי ערבויות של קרקעות. מאחר שחוקי המיסוי של יפן היו נוקשים מאוד ואפשרו תזוזה קטנה ביותר של קרקעות, ההיצע הלך והתמעט ומחירי הנדל"ן זינקו בטירוף.

 

בשנת 90', שיא בועת הנדל"ן היפני, נמצא שסך השווי של האדמות ביפן היה גדול ב־50 אחוז מהשווי של האדמות בשאר העולם. היו אפילו מי שטענו, רק חצי בצחוק, כי הקרקע שעליה יושב הארמון המלכותי בטוקיו שווה יותר מכל מדינת קליפורניה.

 

באותה שנה התחילו מחירי המניות בבורסה לרדת בחדות, כשהמשקיעים הפסיקו למצוא טיפשים שיסכימו לקנות מניות של חברות במחירים מנופחים. אחרי שנה החלה צניחה במחירי הנדל"ן, שנמשכה יותר מעשר שנים. ב־2004, הנכסים המשובחים של טוקיו היו שווים מאית משווי השיא שלהם ב־1990, והבתים הפרטיים היו שווים עשירית ממה שהיו שווים בשיא (אבל עדיין נרשמו כנכסים היקרים ביותר בעולם). התנפצות הבועה הורידה כ־20 טריליון דולר לאסלות היפניות.

 

המיתון החריף שפרץ ביפן חנק אותה במשך כל שנות ה־90, ורק בתחילת שנות האלפיים התחילה התאוששות. למעשה, הבורסה היפנית התחילה לעלות למעלה בביטחון רק בשנתיים וחצי האחרונות. גם התוצר המקומי הגולמי של יפן התחיל לצמוח מחדש ב־2003, אחרי שבשנות ה־90 צנחה הצמיחה לכ־1.5 אחוז (לעומת ארבעה אחוזים שנתיים בשנות ה־80).

 

ממש כמו ביפן, גם בסין מזנקים מחירי הנדל"ן לגבהים חדשים בכל יום שעובר. ב־70 מהערים המרכזיות בסין זינקו מחירי הדיור ב־5.8 אחוז בשנה שעברה, ובבייג'ינג היה זינוק של 10.3 אחוז במחירים. הבום בנדל"ן שהחל עוד ב־2002 תוגבר בעליות נמרצות בבורסה הסינית, ובשנה וחצי האחרונות עלו המניות ביותר מ־200 אחוז. כל העליות האלה עושות רק טוב לבנקים, שנהנים לחלק כסף ולהרוויח מהריביות — שלא לדבר על השווי שלהם, שצומח בהרבה בעיתות בועה.

 

בשורה התחתונה, מה שקורה בסין זה שיותר מדי כסף רודף אחרי פחות מדי נכסים. וכשאין הרבה נכסים להשקעה, המשקיעים לא מבחינים בין נכסים טובים לנכסים רעים. מה שבא — בא. כך שפחות משני עשורים לאחר האופוריה היפנית, וההיסטוריה חוזרת על עצמה.

 

גלובל צ'ילג'

הסינים עצמם מודעים למצב. בתחילת פברואר פרסם אחד מגופי המחקר במדינה דו"ח כלכלי שמתריע מפני זה: "יש דמיון מדהים בין שוק הנדל"ן הסיני לשוק הנדל"ן היפני בסוף שנות ה־80", נכתב בדו"ח, "הצמיחה לא כזאת גדולה, אלא פשוט מנופחת".

 

מאמרים אחרים בעיתונות הסינית מספרים על אזרחים קטנים שלוקחים משכנתאות שניות על הבתים ומשקיעים את כספי ההלוואות במניות של החברות הסיניות. רק בדצמבר האחרון פתחו הסינים 50 אלף חשבונות מסחר מדי יום, וקרנות הנאמנות גייסו בשנה שעברה 50 מיליארד דולר — פי ארבעה ממה שגויס ב־2005. וזאת רק הפעילות המקומית: משקיעים זרים הזרימו בשנה וחצי האחרונות יותר מ־100 מיליארד דולר להשקעות בסין.

 

אלה ששמו את כספם על קרני הצבי הסיני יהיו הראשונים שיאכלו אותה במקרה של התפוצצות הבועה. אבל בסופו של דבר, את גלי ההדף נרגיש כולנו. העולם הזרים בשנים האחרונות עשרות מיליארדי דולרים להשקעות בסין, אבל זה רק חלק מהעניין: המדינה הזאת מייצרת חצי מהמחשבים בעולם, חצי מהבגדים בעולם, ויותר מחצי ממכשירי האלקטרוניקה בעולם. הכלכלה הסינית בדרך להפוך לכלכלה השלישית בגודלה בתבל, וכל קריסה שלה תביא לפגיעה בכלכלות האחרות. לכן ירידה של תשעה אחוזים בבורסה המלוכסנת הביאה לירידה של יותר משני אחוזים בבורסה אצלנו ובשאר הבורסות המובילות בעולם. זה לא אפקט הפרפר: זאת הכלכלה הגלובלית.

 

התרסקות מוחלטת תגלח גם מהשווי של הבורסה בתל אביב עוד כמה אחוזים טובים, ותעכיר את מצב הרוח הכלכלי בעולם, שגם ככה לא במיטבו בשנה האחרונה. בארה"ב כבר מדברים על מיתון, והתנפצות הבועה בסין רק תזרז את ההידרדרות. האם צפויה התנפצות כזאת? לא לפי האופטימיים שבין האנליסטים. הם טוענים שהקטר של סין רק יאט, ולא ייעצר לגמרי. לשיטתם, במדינה עם תוצר מקומי גולמי שצומח בהתמדה בשיעור שנתי של כמעט 10 אחוזים (והשנה חוזה הממשל הסיני צמיחה של 10.6 אחוז), העליות התלולות בבורסה מוצדקות. הם גם טוענים שמדי פעם אפשר לצפות לתיקון טכני, כמו למשל צניחה של תשעה אחוזים, שהם לא יותר מירידה נקודתית.

 

מולם יש גם הרבה מאוד פסימיים, שטוענים כי כל עוד מחירי הנדל"ן והמניות מנופחים וכל עוד הבנקים מסרבים לסגור רגליים וכל עוד הכלכלה לא הופכת לחופשית יותר — 30 אחוז מהתעשייה הסינית נמצאת בבעלות המדינה — הדרך להתרסקות כבר סלולה. ובהתרסקות יירדו לטמיון כמה טריליוני יואנים, וגם כמה מיליארדי דולרים משאר העולם.

 

לשמחתנו, הממשל הסיני התחיל להבין שהוא חייב לעשות משהו. צ'אנג סוואי היה מודע לחלוטין למעשיו כשאמר שהרבה מאוד אנשים הולכים להפסיד כסף בגלל הבועה. תחנות הרדיו משדרות אזהרות שנועדו להאט את הקניות, וערוץ הטלוויזיה הסיני שנמצא בבעלות ממשלתית משדר תוכניות שמדגישות את הסיכון שברכישת מניות על חשבון אשראי.

 

הממשל גם מקל על מגבלות הרישום לבורסה הסינית, בתקווה שיותר חברות ינפיקו בבורסה ויגדילו את היצע המניות ואת פיזור הכספים. עכשיו אומרים גם שהממשל מעודד חברות סיניות שנסחרות בבורסות זרות להירשם גם בבית — מה שיגדיל את כמות החברות שאפשר להשקיע בהן. הלחץ מהבועה עשוי לגרום גם לתהליך מוגבר של הפרטה, להגברת הפיקוח על האשראי שנותנים הבנקים, וליצירת מגבלות חדשות על שוק ההון. אולי אפילו להטלת מס קטן על הבורסה.

 

לנו נותר רק לקוות שהסינים ילמדו לקח מההתרסקות היפנית, ולא יקבלו עשור אבוד משלהם. נכון שהם לא מספיק חזקים כדי לדרדר את כולנו למיתון, אבל לפגוע בנו הם בטח יכולים. אז בואו נחזיק אצבעות שהאוויר מהבועה הסינית ייצא לאט, ושלא יתפוצץ להם בפנים ולנו בחשבון הבנק.