מפלטם האחרון של כלבי הדינגו

בעקבות שימוש בנשק חם, מלכודות משוננות ורעל חזק במיוחד נמחה הדינגו ממרבית שטחי המחיה שלו - ופרסים שחילקה ממשלת אוסטרליה לציידים רק החמירו את מצבם. אולם להידלדלות אוכלוסיית הדינגו, עד כדי הכחדה, אחראים דווקא כלבי הבית

במאה ה-19 נתגלה זהב באזורי ספר נידחים בעולם, ובעקבות הכורים באו גם חלוצי המתיישבים. כך הגיעו לאוסטרליה, מושבת עונשין בריטית לשעבר, רבבות בני אדם בתוך שנים ספורות. המרחבים העצומים ביבשת סיפקו תנאים אידיאליים לגידול כבשים, וסוג זה של חקלאות הפך לאחד החשובים בכלכלת המדינה הצעירה. אלא מה שנראה בעיני החוואים כפרנסה מכניסה ללא טרדות מיותרות, נראה בעיני כלבי הדינגו כמקור לא אכזב לאחורות יומיומיות, טעימות ונגישות. המגדלים איבדו המוני כבשים, ועם כל פרט שנטרף כך גדלה האיבה לכלב הבר וחרצה את גורלו. תוך שימוש בנשק חם, מלכודות משוננות ורעל חזק במיוחד נמחה הדינגו ממרבית שטחי המחיה שלו. הגדילה הממשלה לעשות כשהקציבה פרסים יקרים עבור כל ראש דינגו שניצוד. כיום מצוי הדינגו בסכנת הכחדה.

 

מוצאו של הדינגו בארץ ישראל. עצמות בנות 14 אלף שנים הדומות לאלה של הדינגו בן ימינו נמצאו בשומרון, והן העתיקות ביותר הידועות לנו. קרוב לוודאי שאב הטיפוס של הדינגו הארץ-ישראלי היה הזאב (Canis lupus) החי בנגב. שבטי הנוודים שחיו אז באזורנו גידלו את גוריו, והבוגרים המאומצים היו מתלווים לאדם במסעותיו. כך הגיע הדינגו הארץ-ישראלי עד מזרח אסיה. הדינגו האוסטרלי הוא, ככל הנראה, בן כלאיים של הזאב ההודי (Canis lupus pallipes), תת מין של זאב אפור, לבין הדינגו הארץ-ישראלי.

 

אל אוסטרליה הגיע הדינגו (Canis lupus dingo) רק לפני כ-4000 שנה. היו אלה יורדי ים אסייתים שלקחו אותו עימם בהפליגם אל היבשת הדרומית. כמה כלבים נמלטו אל ערבות אוסטרליה והתרבו שם באין מפריע, בשל היעדר אויבים ומתחרים. האבורג'ינים שהגיעו כ-40 אלף שנים לפני הדינגו ליבשת, הכניסוהו במהרה למעגל חייהם וקשרו אותו בתרבותם. הם אף העניקו לו את שמו העכשווי. הדינגו שמעולם לא בוית לחלוטין, אולם היה רגיל לנוכחותם של בני אדם, מיהר כנראה ליצור מגע עם האוכלוסייה האנושית המקומית. קרוב לוודאי שהאבורג'ינים שצדו את האימהות הרעבות וחסרות ההיסוס, נטלו עימם את שגרי הגורים וגידלו אותם כחיות מחמד. חלק מהם חזרו בבגרותם לחיי הבר.

 

הציד הבלתי מבוקר של כלבי הדינגו על ידי האדם הלבן הביא לבסוף את הרשויות להכריז על שמירתם. גם החוואים נוכחו לדעת את חשיבות תפקידו של הדינגו במערכת האקולוגית. מעצם היותו טורף-על במארג המזון של אוסטרליה צד בעיקר הדינגו את הפרטים החלשים, הפצועים או החולים בקרב חיות הבר או חיות המשק. נדירים למדי המקרים שבהם טרפו כלבי דינגו כבשים בריאים. כך מכלים כלבי הדינגו נבלות בטרם הירקבן, ובכך מסייעים למניעת התפשטות מחלות בקרב העדרים.

 

האשם האמיתי בהכחדה: כלבי הבית

אולם, הדינגו נמצא על סף כליה לא בשל כדורי הרובים של החוואים אלא בשל כלביהם. הגזעים המבויתים של כלב הבית (Canis lupus familiaris) שפגעו קשות בחיות הכיס האומללות, מזדווגים עם כלבי הדינגו, והצאצאים שנולדים מהם כבר מעורבים גנטית ואינם עוד כלבי דינגו. אם כך ימשכו פני הדברים, אפשר שלא יהיו קיימים כלבי דינגו במחצית השניה של המאה ה-21.

 

אחד המקומות האחרונים שבהם אפשר עוד למצוא כלבי דינגו טהורי גזע הוא האי פרייזר (Fraser), כמאתיים ק"מ מחופי אוסטרליה. שטחו כ-1630 קמ"ר והוא נחשב לאי החולי הגדול ביותר בעולם. גאות הים סוחפת עימה אל האי כמויות אדירות של חול מן הרמות המתפוררות של יבשת אוסטרליה, וכך, לאורך אלפי השנים מאז תם עידן הקרח, הצטברו חוליות אינסופיות על פני הקרקע. האי מכוסה יערות נרחבים ובהיעדר חומרים מסיסים, נקווים על פניו אגמי מים צלולים כקריסטל.

 

המראות המופלאים מושכים אל האי המוני נופשים מדי שנה בשנה, שבאים ליהנות מיפעת הטבע, החופים הזהובים וגלי הים. אלא שהאורחים הארעיים מתעמתים עם התושבים המקומיים של האי, כ-160 כלבי דינגו, ולמרות שהחיות מוגנות לפי החוק, דומה שלא ניתן לעצור עוד את תקתוק השעון. נגזר גורלם של כלבי הדינגו האחרונים באוסטרליה להסתלק גם הם מן העולם.

 

על המבקרים באי נדרש למלא רק ארבע דרישות: לא להכניס כלבים אל האי, לא להשאיר נעליים מחוץ לאוהלים אחרת תימצאנה לעוסות, לנעול את המזון במקומות המיועדים לו, ולא להאכיל בשום פנים ואופן את הדינגו. אולם, התיירים מתעלמים מן ההוראות ומאכילים בכל זאת את הדינגו. חרף ההסברים מסרבים הללו להבין עד כמה חטאם מכתיב את התנהגותו העתידית של הדינגו. חיות בר שבאות במגע תכוף עם בני אדם מקשרות לבסוף בין אנשים לבין מזון, וכך קורה שדינגו שפותה בעבר על ידי ילדים לאכול ממזונם, אינו מוצא עוד הבדל בין קנגורו, ארנבון או ילד קטן.

 

העימות בין הדינגו לבין התיירים הסלים באפריל 2001, כששני ילדים ששהו בקרבת המחנה שלהם באי פרייזר, הותקפו על ידי צמד כלבי דינגו. ילד בן תשע נהרג ואחיו בן השבע נפצע קשה. במהלך השנים האחרונות הותקפו עוד כעשרים בני אדם, והתקפות טרגיות אלה העניקו לדינגו המצוי באי תדמית איומה ונוראה. כל תקיפה מובילה לקריאות חדשות לדילול הדינגו באי ולמסעות נקם מצד בני האדם. הדינגו, שעד צאת הסרט "זעקה באפלה" לאקרנים זכה למוניטין של חיה ידידותית, הפך באבחה אחת ליצור תוקפני, ואפילו ארגונים למען שמירת הסביבה אינם עושים רבות למענו.