רציתי עוד קצת זמן איתו לבד, לעכל אותנו

רגע לפני שאני מחליפה סטטוס ל"אמא", רגע לפני סיומם של תשעה ירחי לידה, החלטתי לגולל את הדרך מאז הרגע המכונן ההוא בשירותים, בו נודע לי שאני בהריון לגמרי מפתיע. לא קלה

"חיובי" - נכון, מאומת, מאושר, מדויק.

 

חודש אחרי שהתחתנתי מצאתי עצמי בשירותים, ממלמלת את כל המילים הנרדפות ל"חיובי". מול אותו פלוס כחול על מקל שצץ מול עיניי ברגע משנה-חיים ומבקשת ממנו יפה יפה שיחזור מהר למצב "שלילי" לפני שאתעלף. זה לא ממש עזר. היום, דקה לפני שאני מחליפה סטטוס ל"אמא", רגע לפני סיומם של תשעה ירחי לידה, החלטתי לגולל את הדרך מאז הרגע המכונן ההוא בשירותים. לא קלה היתה.

 

הבדיחות הקטנות של אלוהים

זה קרה מהר מדי. רק דקתיים קודם לכן התפטרתי מהעבודה והתמכרתי לעסק משלי, רק דקה קלה קודם לכן מצאתי את האחד שיכיל את כל לימור, רק שניות ספורות קודם לכן התחתנו.

 

איך קרה שבעודי מתכננת מרוץ משוגע להפרחת הקריירה החדשה שלי וזמן איכות של לפחות שנה עם אהבתי החדשה צצה הפתעה כזו? לא נזהרנו, בגלל מוחי המפוזר פספסנו גלולה או שתיים. זה מה שקרה. ציפיתי שיריית הפתיחה של הזוגיות שלנו תתרחש בירח דבש מלא אקשן של טיולי ג'יפים ומסיבות באפריקה, במקום זה מצאתי עצמי בטיול סולידי לטוסקנה, עם חלוקת תפקידים ברורה ביני לבין בן זוגי הטרי: הוא נוהג במרחבים הירוקים ומנסה להלהיב אותי בתענוגות היין והאוכל, ואילו אני רוב הזמן מעולפת מבחילות, ובעיקר ממחשבות על מה שערער את תוכניותיי: שיסלח לי ה', אבל איך אנחנו מכניסים לחיים שלנו ילד עכשיו? זה יותר מדי, זה מהר מדי...

 

לקבל את תמצית האישיוּת ישר בפנים 

כבר ברגע ה"חיובי" ההוא בין ארבעה קירות שירותים רחשו בערבוביה כל שדי האופי שלי. נכון, אני ילדה גדולה בת 31, אבל רחוקה מלהיות בוגרת המאותגרת מצרחות השעון הביולוגי או מלחץ חברתי. חוץ מזה, אני פריקית של שליטה שיוצאת משליטה לנוכח שינויים לא צפויים, שיודעת מה, איך ובעיקר מתי אני רוצה כל דבר, ויש לי בעיית מחויבות קשה לכל מה שחלילה אהיה תלויה בו או שיהיה תלוי בי מדי. מה גם שספונטניות מבחינתי שמורה לטובת בילויים ונהנתנות טהורה בלבד - ולא נראה לי שתינוק נכנס להגדרה הזאת.

 

אומרים שנשות העולם נחלקות לשניים: אלו שמילדותן החזיקו בובות ודמיינו איך בבוא העת יהיו אמהות לתפארת, לעומת אלו שמוסד המשפחה מרתיע אותם לפחות כמו מוסד סגור. אני תיזזתי איפשהו באמצע, סביב האמונה ש"ילד רק כשממש מוכנים". לכן, כשהגיעה הבשורה "חיובי" כשלא ממש הייתי מוכנה, היא מצאה אותי במצברוח די שלילי.

 

"ברור, את לפני הכל האשה שלי"

"תבטיח שזה לא ישתלט עלינו, שלא נשתנה". לימור ויובל (צילום: טלי רביב)

 

 

את יובל, "האחד" שלי, גיליתי בסך הכל לפני קצת יותר משנה. התאהבנו, תוך שישה חודשים הצעה, תשעה חודשים חתונה. "האחד" עבור שכמותי הוא זה שנותן מלא אהבה, אבל מפרגן לשיגעון ולתפיסת המרחב שלך. הוא זה שמביא אותך להירגע מפחד "חתונה = כלא" שליוו מערכות יחסים קודמות שלי. הוא הפנטזיה והמציאות שלך, ואת שלו. אז רציתי עוד קצת זמן איתו, לעכל אותנו, לבד. לגיטימי, לא? לכן, רגע אחרי הפלוס, כשיצאתי מהשירותים, התפרצתי לעברו בבכי: "תבטיח לי שזה לא ישתלט עלינו, שלא נשתנה, שנשאר שטותניקים ולא נהפוך לרציניים משעממים כמו כל הזוגות שנולדו להם ילדים ומדברים על צבע הקקי בחיתולים. תבטיח לי שנמשיך לצאת לרקוד לבלות ונהיה סוערים כמו היום, שתמיד אהיה קודם האשה שלך ואתה קודם בן הזוג שלי ורק אחר כך נהיה אמא ואבא". הוא נישק אותי והצהיר בביטחון : "ברור, את לפני הכל האשה שלי". אבל כעבור רגע כבר התהלך בבית כטווס סעודי ומלמל לעצמו תוך טפיחה על ישבני "וואו, איזה יופי, כל כך מהר, איזה פוריה אשתי".

 

המדריך המלא ל"סידורים"

הכרנו במצב החדש. הלכנו לקופת חולים לקבל את המדריך המלא לסידורים לפני לידה. קבלנו לו"ז מלא לבדיקות, סדנאות וכל מה שיכול להוציא מאיתנו עוד כמה שקלים. לפתע את קולטת שהלו"ז הזה לפני שהתינוק מגיע הוא אפילו לא קמצוץ מהזמן שתצטרכו לפנות לו כשיגיע, ואיך עושים את זה בכלל? אתם עובדים שעות מטורפות, בעצמכם שוכחים ללכת לרופא, והיום תמיד נגמר מהר לפני שהספקתם חצי מכל מה שרציתם. השלב הזה בהכרה הוא הקשה מכל: מישהו בחייך הולך להיות חוצה לו"זים, קריירה, זוגיות. הוא יהיה תלוי בך תלות מוחלטת, הוא יהיה היד, הלב, הנפש שלך. חסל סדר אגואיזם-אינדיווידואליזם-שליטה. קבלי את חוני שלך ותתחילי לצייר כבר עכשיו סביבו מעגל קבוע לכל החיים.

 

הנוסע השמיני זה הילד שלך

אולטרא סאונד ראשון, אני עוד מרוחקת, רואה דופק הולם אבל מתרכזת בחוסר נוחות של המכשיר בתוך הגוף שלי, בעוד בן זוגי כצופה מרותק במשחק כדורגל צועק אליי בהתלהבות "וואו, תראי יש שם משהו" ונותן פקודות לרופא "תזיז קצת שמאלה-ימינה, שנראה יותר טוב" (הלווווו? זה הגוף שלי כאן). אולטרא סאונד שני, המרחק שלי ממה שקורה לי בגוף עוד קיים, אבל מתחיל להצטמצם. באמת יש שם משהו והוא אמיתי והוא חי בתוכי. אני כבר יודעת בליבי שזה בן ומקבלת את אישור הרופא. ובראשונה מרשה לעצמי לחשוב מחשבות ראשונות של אמא מרוקאית אמיתית: "איך שהוא ייצא גבר הורס".

 

סמל הסקס החדש. ממש

לאהוב את הכדור שצמח לי מקדימה (צילום: טלי רביב)

 

 

הייתי רוצה לתפוס לשיחה את כל אותן נשים שאומרות "אני בהריון פורחת, מרגישה נפלא ומהממת ביופיי" ועם כל המחמיאים למיניהם, כולל בן הזוג שלך, שאומרים לך ש"את נראית נהדר ויש לך את ההריון הכי יפה בעולם וזה כל כך מתאים לך". מה זה השטויות האלו? האם מושגי היופי בעולם השתנו, או שגלגל בקוטר כדור הארץ מקדימה והליכת ברווז הם סמל הסקס החדש? אולי זה נכון לנשים כמו שירז טל, שבראיון בעת ההריון הנהדר שלה אמרה שבא לה רק מלפפון וחסה.

 

אני מגלה את חוק הכלים השלובים של ההריון שלי: "את קטנטונת והתחלת לגדול בפרונט? הרימי עצמך על ג'ק, משמע פלטפורמות עשרה ס"מ, גם אם יתפוצצו לך הוורידים, כדי שלא תראי כמו קוביה מתגלגלת". אני מדמיינת איך אחרי ההריון ישימו אותי על גלגל שווארמה ויחלקו את הנתחים החדשים שלי למי שרק רוצה, כדי שאפטר מהווילונות בזרועות ומהצלוליטיס שלי.  

 

"אם עכשיו אני כזו, איך אהיה אמא טובה?"

רגשות האשמה הציפו אותי כמעט מהרגע שהראשון בו חשתי שאני לבד בכל עולם הנשים שלא ממש מאושרת מהפתעת ההריון הזו והתגברו מחשש שמישהו שם בתוכי אולי מרגיש את הדכדוך וחושב לעצמו "מה נפלתי לאמא אגואיסטית שיש לה דיכאון עוד לפני לידה". בהמשך, נשאלתי כל הזמן "באיזה שבוע את" ונתקלתי במבטים מזועזעים, כי אף פעם לא זכרתי את התשובה המדויקת. עברתי חקירות צולבות: "בדיקת חלבון עוברי כבר עשית? ומה עם טייזקס?" ולא תמיד ידעתי להשיב, רק נותרתי מבועתת נוכח מתקפת המידע. הגעתי לסיור מקדים בחדר לידה פוטנציאלי, וכולן שאלו שאלות כל כך מדויקות. כל האחרות עמוסות במצבורי ידע והיסטריה, ואני בכלל הסתפקתי בספר הריון מידי פעם, כי לקורס הכנה ללידה אמנם נרשמנו, אבל לא הספקנו ללכת. כל זה מטביע אותך בבוץ של דיסוננסים, רגשות אשם ותהיות "אם עכשיו אני כזו, איך אהיה אמא טובה?"

 

היום, רגע לפני, אני נוטה לחשוב שפשוט התמודדתי בדרכי. אז לא זכרתי תמיד באיזה שבוע הוא, ולא שמתי לו באוזניות מוזיקה קלאסית, ואת הכדורון המצלצל שחברה טרחה להביא לי כדי לענג את אוזניו הורדתי אחרי כמה דקות, כדי שלא ירגיש כמו עז במרעה. אבל עם הזמן, בעיקר באחרונה, אני מקשקשת איתו לא מעט, מבטיחה שאעשה הכל כדי שיהיה מאושר.

 

עכשיו אני במחסור חמור בשעות שינה, ועם כאבים בחלקי גוף שלא הכרתי. בתוכי מתנהלת מלחמה בין הרצון שייצא כבר וייקח איתו את הדודה, את הצרבת ואת המשקל, לבין הרצון שיחכה בפנים עוד קצת, כדי שאספיק עוד כמה ואתענג עוד טיפונת על החיים שלי כמו שאני מכירה ואוהבת.

 

אבל החלטתי ביני ובין עצמי לנוח מהמלחמה הזאת, כי אולי זה בכלל בסדר. כשהוא יגיע, האגואיזם כבר יפנה דרך מעצמו. כי איתו, כמו בזוגיות, פשרות גדולות יגיעו ממילא, יחד עם האהבה.