על הקצה

בסרטו "טיידלנד" מהלך טרי גיליאם על פי תהום הטעם הרע, אבל אינו נופל לתוכה אפילו פעם אחת, וגם אם הוא לא תמיד נעים לצפייה, הדמיון העולה על גדותיו מפצה

 

 

באחת התמונות הראשונות בסרטו של טרי גיליאם, "טיידלנד", נצפית הילדה ג'לייזה-רוז בת ה-10 כשהיא מתקינה לאביה את מנת ההרואין הקבועה שלו, ואז מתבוננת בו בעצב שעה שהוא מזריק אותה לעצמו, שוקע בכבדות בכורסתו, ויוצא למה שהוא קורא לו "חופשה". אך זו אינה הסצינה המטרידה היחידה בסרט, שכולל גם רמיזות למערכת יחסים מינית בין הקטנה לבין צעיר פגוע ראש, וכן מראה אותה מתכרבלת בחיק גופתו הנרקבת של האב. כן, גיליאם בהחלט מהלך הפעם על פי תהום הטעם הרע, וראו זה פלא – אינו קורס אל תוכה ולו גם פעם אחת.

 

מין סיפור ילדים שמתרחש בטריטוריה דיוויד לינצ'ית, הסרט, עיבוד לספר הפולחן של מיטש קאלין משנת 2000, הוגדר על ידי יוצרו כמפגש בין "פסיכו" ו"אליס בארץ הפלאות” דווקא. המשכו מוצא את ג'לייזה משוטטת בגפה בשדות תירס עצומים שבדרום העמוק של אמריקה, כאשר לחברה מארחים לה ראשיה הכרותים – כן, קראתם נכון – של בובות הברבי שלה, שאת קולותיהן היא שומעת בדמיונה, וכן אישה מטורפת (ג'נט מקטיר) ואחיה (ברנדן פלטשר) המתגוררים בבית גותי, ועוסקים בפחלוץ, ולא של חיות בלבד. אכן, סרט על הקצה.

 

לא בדיוק התשובה לשירלי טמפל. ג'ודל פרלנד ב"טיידלנד"

 

מבחינות רבות, הסרט, שגיליאם ביים במהלך אחת ההפסקות בעבודה המתסכלת על "האחים גרים", כולל נושאים המזוהים עם יצירתו, ובמיוחד העיסוק בכוחו של הדמיון להתגבר על מציאות קשה ובעייתית. אלא שלהבדיל מכוחה הגואל של הפנטזיה, כפי שזו נתפסה בסרטים כ"ברזיל", “מינכהאוזן" ו"פישר קינג", אופוס זה, מספר 10 בעשייתו הייחודית, מציג את עולם ההזיה והבדיות כטריטוריה מעוותת, שכמו נלקחה מסיוט גותי דרומי. כאילו היתה הילדה ג'לייזה המתקשטת בהפרזה ומקשקשת לעצמה, מעין גירסה רכה בשנים של היפהפייה הדרומית הבעייתית בלאנש דובואה ממחזהו של טנסי וויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה".

 

הצד הכי אפל של הפנטזיה

הצפייה ב"טיידלנד" – שהיבטיו הפרובוקטיביים עוררו בעיקר תיעוב ביקורתי מאז הצגת הבכורה שלו בפסטיבל טורונטו לפני כשנתיים – נעה כל העת מתחושה של נצלנות להערכה. מצד אחד, מה עוד אפשר לחשוב על במאי המשתמש בילדה (ג'ודל פרלנד המדהימה) בסיטואציות למבוגרים בלבד. מאידך, על אף היותו סרט שלעתים פשוט בלתי נעים לראות, הרי שהוא שופע דמיון העולה על גדותיו, ונועז, אולי אף באופן שלא פועל לטובתו. מבקרים רבים טענו, שזו בדיוק הבעיה עם "טיידלנד" שבו, בניגוד ל"האחים גרים" שצילם כאמור במקביל, עבד גיליאם באין מפריע, ויכול היה לתת דרור לפנטזיות הפרועות ביותר שלו. "פרוע" היא אכן המילה לתאר באמצעותה, בעדינות, את הסרט הזה.

 

יתמות והתמודדות עם המוות הם נושאים מרכזיים כאן. אלא שעולם התום הילדותי מוצג כאן כמטריד ובלהתי לא פחות מזה של המבוגרים הקריקטוריים עד אימה שסובבים אותו. הטירוף הפעם אינו מלווה באותה מידה של שובבות וקסם – שילוב שאפיין עבודות קודמות של גיליאם, והפך את גיבוריו (אם היו אלה הברון הכזבן או האחים הנכלוליים טווי האגדות) לבני דמותו של יוצר הסרטים עצמו. במילים אחרות, גיליאם הפעם עוסק בצד הכי אפל של הפנטזיה, עולם שבו שולטים רוח עוועים ומוות, והופך על כן את הבריחה אליה למתסכלת. כמעט מתבקש לומר ש"טיידלנד" הוא בעבור גיליאם מה ש"מצב הדברים" היה לגרמני וים ונדרס – הרהור עגום על היבטיה המייאשים של אמנות הבדיה, שהינו תוצאה של מפח נפש יצירתי והפקתי (ונדרס, כזכור, עשה את סרטו בחיפזון, כתגובה ישירה לתלאות שהיו מנת חלקו בעבודה על "האמט", סרטו האמריקאי הראשון מ-1982). במקרה של גיליאם, סרטו הנוכחי מהדהד גם את הגיהינום שעבר כדי לממש, נכון לעכשיו ללא הצלחה, את חלומו להפיק גירסה משלו של "דון קישוט".

 

מעטים הסרטים שנשענים על הופעה מרכזית של ילדים, ומסכמים זאת בהצלחה – ו"טיידלנד" הוא אחד המקרים הנדירים הללו. שכן פרלנד, כאמור בת 10 בסך הכל כאן (את הופעתה הראשונה רשמה בגיל ארבע), היא, אתם מבינים, לא בדיוק התשובה לשירלי טמפל. נוכחותה כאן יותר עוכרת שלווה מאשר חיננית, ובהקשר של הסרט הספציפי הזה – מדובר בהישג של ממש.