הרשעה בלב שלם

אין כל יסוד לטענה שהכרעת בית המשפט בעניינו של דרעי הייתה מעוותת מטעמים פוליטיים. ששת השופטים פשוט השתכנעו שהוא אשם

לפני ימים ספורים כתב כאן ד"ר אנדרה לוי מאמר בעניין הרשעת דרעי, שכותרתו: "בית המשפט מנותק". במובן מסוים בית המשפט העליון, כל בית משפט עליון, מנותק. זהו יתרונו הגדול. הוא בוחר נקודת מבט מרוחקת, קרה משהו, ומנסה להכניס סדר במציאות הכאוטית שאינה נכנעת בקלות (או בכלל) לקטגוריות משפטיות.

טענת בית המשפט המנותק סותרת את טענת הביקורת הפופולרית יותר (שגם היא מופיעה במאמרו של ד"ר לוי) , לפיה בית המשפט פוליטי, והוא הרשיע את דרעי משום שדרעי "ערער על הסדר הקיים".

בית משפט פוליטי הוא בית משפט מעורב מדי, שיש לו סדר יום משלו, ושיש לו יד ורגל בהוויה שמחוצה לו, באותה מציאות כאוטית. ברור לחלוטין שבית משפט "פוליטי" איננו יכול להיות בית משפט "מנותק".

מה הוא אם כן בית המשפט שלנו? מנותק או פוליטי? האם הרשעתו של דרעי (כמשל) משמעה ניתוק מן ההוויה הישראלית (או מחלקה), ואי-הבנה של מעשיו "האמיתיים", או שמא זוהי פוליטיות, במובן של התנגדות אקטיבית למי "שמנסה לערער על הסדר הקיים" או פשוט לאידיאולוגיה של ש"ס?

בסופו של דבר פסק הדין מורכב מהכרעות עובדתיות. מי נתן למי ומתי? מה מקור הכסף? למי להאמין ובמה? אין שום סיבה לחשוב שבית המשפט הכריע הכרעות כאלה בשונה מהכרעות דומות בתיקים פליליים אחרים. אין כל יסוד לטענה שההכרעה מעוותת מטעמים פוליטיים.

גם המבקרים הקשים ביותר חייבים להניח, שששת השופטים שהרשיעו את דרעי (מוסיה ארד, מרים נאור, יעקב צמח, אליהו מצא, יעקב קדמי ושלמה לוין) עשו זאת בלב שלם, ובאמונה מלאה באשמתו. אכן, גם ששה שופטים יכולים לטעות. אבל וודאי שאין כאן הטיית דין פוליטית, וגם לא הכרעה המנותקת מן העובדות, אלא השתכנעות חזקה וכנה של השופטים.

כמובן שאפשר וצריך לשאול מה גורם לשופט להשתכנע במקום אחד ולא להשתכנע במקום אחר; להאמין לאדם אחד ולא להאמין לאחר. זהו אינו עניין של חוש ששי. דרושה לנו אנליזה ביקורתית של הסטנדרטים הקובעים מה משכנע שופטים ומה אינו משכנע אותם. בירור כזה יכול ללמד אותנו מיהו בית המשפט שלנו, יותר מכל התקפה חזיתית על כנותו או על ניתוקו.

 

דרור ארד-אילון הוא עורך דין