עכשיו כשהוא מת, כל אופנוע הופך למצבה

תמיד יש חלום כזה, לצאת עם חתיך על אופנוע, שייקח אותי אל תוך הלילה הרומנטי וכל שאר הבלה בלה. בשבילי זה באמת קרה. אבל הוא מת עכשיו, ואני נשארתי מתה פה, בלעדיו

הוא אהב את האופנוע יותר מכל דבר אחר. וכמה שביקשתי שיהיה זהיר והתפללתי שלא יקרה לו כלום, זה לא עזר. הוא מת עכשיו, ואני נשארתי מתה פה, בלעדיו.

 

כשהוא עוד היה בחיים אהבתי אופנועים, זו היתה האהבה של שנינו. עכשיו כשהוא מת, כל אופנוע הופך למצבה, מזכיר לי את הגבר שאהבתי בפעם הראשונה.

 

ביום הראשון שהכרנו הוא הגיע על אופנוע של חבר וסיפר בהתלהבות על הכוונה שלו לקנות אופנוע. אחרי תקופה קצרה הוא הוציא רישיון, ויצאנו לחגוג את המאורע. תמיד יש את החלום הזה, לצאת עם גבר חתיך על אופנוע, שייקח אותי אל תוך הלילה הרומנטי וכל שאר הבלה בלה. אבל בשבילי זה באמת קרה. בפעם הראשונה שהוא לקח אותי לסיבוב, חיבקתי אותו כמו בסרטים, ביום חם שחבל"ז. הוא לבש גופייה שחורה ונראה לי כמו איזה דון ז'ואן, ואפילו שהיה חם הוא לא התלונן. משב הרוח העז שנבע מהמהירות הגבוהה לא הפחיד אותי. הרגשתי בטוחה בזרועותיו, כי הוא היה נהג זהיר.

 

כל מי שהכיר אותו ידע שאופנועים זה הוא. מאופנוע קטן הוא עבר לכבד. הוא לקח הלוואה ואמר "זה הבייבי שלי". אפילו הנשים שנפלו לרגליו לא עמדו בתחרות. זה רק הגביר את מסע החיזורים שלו ברחובות תל אביב. ועכשיו אני חושבת על כל אותם הרוגים, שאיבדו את חייהם בשביל אופנוע, בשביל האהבה העצומה הזאת לכלי הדו-גלגלי.

 

אפילו בהלוויה ובתקופה שאחריה, כשכבר נגמר לי הכוח לבכות עליו, ידעתי דבר אחד: אילו היתה ניתנת לו הזדמנות לחזור, הוא לא היה משנה כלום.

 

כל חייו הוא היה מסוג האנשים ש"הולכים על זה" ולא חושבים על ההשלכות. הוא למד ועבד כמו חמור, ולא הפריע לו שכולם חושבים שהוא משועבד לעבודה. הוא אהב את מה שהוא עשה והתגאה בכך. מהר מאוד למדתי לאהוב אותו בגלל התכונות האלה. הוא אף פעם לא התלונן, וגם אם היה לו מה לומר על משהו או מישהו אחר, דבריו תמיד היו נאמרים עם חיוך. הוא לא נתן לשום דבר להשפיע על הדרך בה הוא ראה את החיים.

 

איך שהוא היה מחייך, כל התלונות היו נעלמות

לא פעם הערתי לו שהוא לא ישן מספיק, עובד קשה, לא מתקשר, לא אוכל ועוד שאר הדברים שלפעמים נראה שניתנת לנו הזכות להחליט איפה, מה, כמה ולמה מותר לעשות כשזה קשור לאנשים מסביבנו. אבל איך שהוא היה מחייך, כל התלונות היו נעלמות.

 

עם השנים, הייתי שולחת לו אוכל לעבודה, דואגת להזכיר לו לישון ומנסה כמה שיותר לפנות מקום ביומן המלא שלו. כשהוא היה אומר לי "רגע, אני פותח את היומן", היינו מתפוצצים מצחוק. תמיד אמרתי לו, "את נשיא ארה"ב יותר קל לתפוס".

 

לכבד את דרכו, כמו שהוא כיבד את שלי

אבל למדתי לכבד את דרכו, כמו שהוא כיבד את שלי. היו לנו נושאים לא משותפים בחיים, בעיקר בכל הקשור בדת ובאמונה. אבל אף פעם לא רבנו על זה. התקשורת בינינו היתה בשבילי הכל. בניגוד לרבים, הוא תמיד אמר לי תודה, על כל דבר, עד שלפעמים זה היה מגיע לידי גיחוך מצידי. כשהייתי מדברת, הכל היה נעצר, הוא היה מקשיב ומביט לי בעיניים.

 

הדברים הקטנים שהיו רק שלי ושלו חסרים לי עכשיו יותר מתמיד. הדרך שהיה עונה לטלפון, החיבוקים שהיו נגמרים במחיצת החזה שלי, הפרגונים על כל דבר, העבודה המשותפת שלנו במשך השנים, והעובדה שהוא תמיד גרם לי להרגיש חלק חשוב בחייו.

 

הזכרונות האלה מכאיבים לי כל כך

בשנתיים שלפני מותו בילינו הרבה זמן ביחד, בשל העבודה המשותפת. אני זוכרת הכל, ועכשיו הזכרונות האלה מכאיבים לי כל כך שזה נורא. אנשים שמתים זוכים תמיד לפרגונים רבים, סוג של צביעות מצד אלה שנשארים פה. הרי אף אחד לא מושלם. כשהיפה שלי מת, למדתי לראות איך ראו אותו אחרים. אנשים ששמעתי עליהם, שהוא דיבר עליהם במשך השנים. ישבתי באזכרה, וכולם דיברו עליו שבחים, בכו מגעגועים ומהקושי לקבל ולהבין את גודל האובדן. שמחתי לראות שרבים הכירו אותו כמוני. כולם דיברו על החיוך הכובש, על הצחוקים, על ה"וואלה" הקבוע שלו, על האופטימיות, על האיחורים הקבועים, על האהבה וההגנה שלו לבעלי חיים, על העבודה - וגם על האופנוע שלקח אותו בשנייה.

 

עברו תשעה חודשים מאז מותו, אבל אני עדיין נמצאת באתמול בלילה, כשקיבלתי את הבשורה המרה. בהתחלה, עוד קיוויתי שזו איזה מתיחה, כמו שאהב לעשות, ודמיינתי איך אני קורעת אותו על שהעז לעשות תרגיל שכזה. אחר כך כעסתי שהחיים ממשיכים בלעדיו. היו לנו חלומות שעוד לא הגשמנו, שיחות שלא סיימנו. חיבוק אחרון שלא הספקנו ופגישה שנרשמה ביומן שלו וטרם קרתה.

 

הוא מת בגלל תקלה מחורבנת

תמיד אמרתי לו שאם יקרה לו משהו, אני אהרוג את עצמי וארדוף אחריו. זה היה תמיד בצחוק, והוא תמיד הבטיח להיות זהיר. והוא אכן היה. לא יכולה לכעוס עליו. הוא לא עישן, לא שתה, לא אכל דברים אסורים, תמיד נהג בצד הדרך ולא בין מכוניות וגם לא גלש למהירות של 200 קמ"ש וטס בכביש בלי לדפוק חשבון. הוא מת בגלל תקלה מחורבנת באופנוע, שהעיפה אותו וגרמה למותו במקום. אני עדיין מתקשה לנסוע בכביש שבו הוא נהרג..

 

בהתחלה הוא הופיע לי בחלום, ניסה להרגיע אותי אפילו במותו. אחר כך פסקו גם החלומות, וידעתי סופית שאת העולם הזה הוא כבר עזב.