בשבועות האחרונים אני מסתובבת עם ריב, עם סכסוך שצריך להגיע לפתרון. זה מעיק ואני מזכירה לעצמי, בין כאב לכעס, שמאבקים אנחנו מקיימים רק עם מי שאנחנו יכולים לאהוב, השפה המשותפת שנמצאת שם בינינו, היא בית הגידול היחיד לריב ולאהבה.
כבר בקריאה ראשונה של פרשות השבוע אני שמה לב לפער שבין פרשת 'אחרי-מות' להתחלה של פרשת 'קדושים'. פרשת 'אחרי מות' מייצגת את תאוות הרשימות והמיונים הרגילה לספר ויקרא; תיאור ארוך של עבודת המקדש ביום הכיפורים ורשימת איסורי עריות. פרשת 'קדושים' נפתחת באמירות הקרובות יותר אל הלב ואל האחריות האישית: 'קדושים תהיו', 'לא תגנבו', 'לא תשקרו' וגם הרבה ענייני צדקה קהילתיים. אני כמובן אוהבת יותר את הפתיחה של 'קדושים' (בהמשך גם פרשת 'קדושים' תיישר קו עם 'ויקרא' ותחזור לרשימות עריות ומאכלות אסורים).
מפתה לכתוב על המצוות מרחיבות הלב של פתיחת פרשת 'קדושים' אבל היום לבי אינו בפיתוי. אני רוצה לדבר בעצב ובלא מעט בושה על אחד מאיסורי העריות, איסור החוזר בשתי הפרשות, איסור משכב זכר:
וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא (ויקרא פרק יח, כב) וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם: (ויקרא פרק כ, יג)
לפנינו סיפור תרבותי פשוט ובנאלי על אלימות. על הנידוי וההוקעה התרבותית של ההומוסקסואלים. סיפור על רוב ההופך מיעוט 'מאיים' לתועבה ובכך מרחיק ממנו את מה שנתפס בעיניו כסכנה אבל בו בזמן גם מנציח אותה, נותן לה קיום על ידי החוק. אקרא לתופעה הפרדוכסלית הזו - חוק שימור האיום – שימור הגורם ה'מאיים' על ידי הוקעתו הפומבית.
אני רוצה לכתוב על הכאב והזעם שאני חשה מול ההוקעה הדתית של ההומסקסואליים, על הבושה שכך כתבה ויצרה התרבות שלי, ובעיקר על הבושה שעד היום לא השכילו קהילות היהודיות רבות לתקן את העוול, להציע, את מה שהיהדות ידעה להציע תמיד - מדרש מיטיב שיבטל הלכה קדומה וקשה לעיכול, שיאפשר ליהדות לגדול, להתבגר ולגלות חמלה.
קשה לי למצוא מילים לכאב ואני חושבת שאולי זה המקום והזמן לתת דווקא ל'מוקעים' במה, להגביר את קולם ולהצטרף בדרך זו לזעקת המחאה נגד ההגדרה 'תועבה'. אני בוחרת לצרף לפרשת השבוע שלי את צעקתה האמיצה של זיוה אופק, חברה בארגון לסביות דתיות:
'עיקר המאבק ההומולסבי הדתי הוא על זכות הצעקה והזעקה: אין זה מוסרי, אין זה אנושי – זה אפילו מרושע – להפלות או לנדות אותנו... הצעקה הזאת היא פוליטית מאין כמוה. היא תיאולוגית מאין כמוה. הצעקה הזאת היא המאבק של עם ישראל לשמור את ההלכה מוסרית.' (אקדמות יח עמ' 171)
לא אוסיף. אביא דוגמא ממקום אחר, מהמאבק לזכויות האשה. מדרש קדום השכיל להציע התבוננות בקורתית על קיפוח הנשים, התבוננות ששאבה את כוחה מההבדל שבין נקודת המבט האנושית לנקודת המבט האלוהית:
ספרי במדבר פיסקא קלג
כיון ששמעו בנות צלפחד שהארץ מתחלקת לשבטים לזכרים ולא לנקבות נתקבצו כולן זו על זו ליטול עצה. אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום בשר ודם רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות אבל מי שאמר והיה העולם אינו כן אלא רחמיו על הזכרים ועל הנקבות... שנאמר: 'ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה ט).
אני חוזרת לחוק שימור האיום. ל'אחר' המוקע-הנוכח תפקיד תרבותי ופסיכולוגי חשוב, הוא נושא על גבו פנטזיות ותשוקות מעוררות חרדה הנמצאות בתוכינו, הוא כאילו לוקח אותן מאתנו. ההוקעה משחררת. הצורך העמוק להוקיע את ההומוסקסואליים מקורו גם בפחד מההומו החבוי בקרבנו. אני חוזרת גם לריב האישי שלי, בו פתחתי את הפרשה, ומזכירה לעצמי שאני מועדת לריב בעיקר עם מי שמספר לי סיפור 'מלחיץ' על החיים שלי, עם מי שמספר לי מי אני, עם מי שמספר לי סיפור שאני מעדיפה לא לשמוע. אני מבינה שאם אסכים לשמוע את הסיפור הפנימי אשתחרר אולי ובאופן חלקי, מהריב החיצוני.
ברוח הדברים האלה אני רוצה להציע פרשנות לקביעה 'רחמיו על כל מעשיו' - באלוהים יש מהכל, הוא 'כל מעשיו' הוא השלמות, משום כך אין בו יכולת להחצין דבר, לשנוא דבר. משמעות ההכרה בכך שכולנו נבראנו בצלם אלוהים היא שאלוהים הוא מקור כל התכונות, הנטיות והגזעים. שום תופעה אנושית אינה זרה לאלוהים; הומאים ולסביות, נכים, יוצרים, מפגרים, טרנסג'נדרים, סטרייטים, צדיקים ורשעים ואפילו נשים. הכל בתוכו, ומתוכו הוא מוכר לו ומחובק לו.
שבת שלום
ד"ר רוחמה וייס היא חוקרת ומרצה לתלמוד. מלמדת בהיברו יוניון קולג' בירושלים, בבית המדרש "קולות" ובבית המדרש "בית שמואל" ועורכת את סדרת "יהדות כאן ועכשיו" בידיעות ספרים