מה בין חינוך לפרישות?

"קדושים תהיו" - על פי רש"י - "פרושים תהיו". מידת הפרישות צריכה להיות דרך חיים המפתחת את הרגישות, היצירתיות והערכיות שלנו, ומצמצמת את התלות בעולם המתעתע של צבירת הרכוש. הרב רפי פוירשטין חושב שהכל מתחיל בבית

לפני זמן מה ניגש אלי אדם אותו אני מעריך, וביקש ממני עזרה כלכלית בשל מצוקה אליה נקלעה משפחתו. שאלתי אותו בהפתעה ובעדינות לסיבות שהובילו למצבו. תשובתו המגומגמת הסתכמה במילה אחת, שמצלצלת משום מה יותר טוב באנגלית: "שופינג". ואכן, קשה לעמוד מול המתקפה העצומה על החושים אותה מפעילה עלינו 'הפרסומת'. היא נמצאת בכל מקום, היא זועקת אלינו מהקירות, האוטובוסים, העיתונים, האינטרנט, טלוויזיה, רדיו. פרסומת סמויה, פרסומת גלויה. פרסומת מעודנת ובוטה. פרסומת מינית ופרסומת תרבותית.

 

אך שימו לב, הפתיחה למאמרי טועה ומטעה. היא מכוונת את הרגשות השליליים שלנו החוצה, אל הסביבה החיצונית. היא חותרת למוקד שליטה חיצוני, בשעה שמוקד השליטה צריך להיות פנימי. הנוסחה אותה מציעה לו התורה מסתכמת בשתי מילים הפותחות את פרשת השבוע: "קדושים תהיו!". מה זאת אומרת להיות 'קדושים'? גדול פרשני המקרא, רש"י (רבי שלמה יצחקי) מבאר את מהותו של הציווי: "קדושים תהיו – פרושים תהיו".

 

את מהות ה'פרישות' אני רוצה לתאר באמצעות זיכרון ילדות. כשהייתי ילד שתינו, במשך השבוע, בבית הורי, מיץ פטל אותו היינו מכינים מקצת תרכיז ומים. רק בשבת היה עולה על השולחן בקבוק קולה. האם יצאנו "פחות טובים"? פחות מאושרים, ופחות מצליחים. אינני יודע כמה כסף חסכו הורי באמצעות קניית תרכיז במקום בקבוקי משקה קל. אך אני כן יודע איזו תכונות נפשיות הם ריכזו בנפשותינו, הילדים, באמצעות עקרון "התרכיז".

 

'פרישות' משמעותה, נסיגה אחורה מהמימוש של מה שאפשר, מותר ויש. 'פרישות' משמעותה איפוק. 'פרישות' משמעותה אבחנה ברורה בין עיקר וטפל, ובחירה בעיקר.

 

מדוע חשובה הפרישות? ומה מונע אותה? הבה נתמקד בתופעה שכיחה מאד. יש לנו ההורים היום זמן מועט אותו אנו מסוגלים להפנות לילדינו. חלקנו חי ברמת חיים גבוהה למדי (משכנתא על הבית/דירה, משכנתא על האוטו החדש, משכנתא על החופש בחו"ל וכו') על מנת לעמוד בהתחייבויות אנו עובדים קשה מאוד, שעות ארוכות. אנו חוזרים הביתה מותשים. אחת הדרכים היעילות ביותר של ההורה העסוק לפצות את ילדיו, הוא באמצעות רכישת מתנות. הילד כמובן מגיב בשמחה, אבל כל הצדדיים יצאו מופסדים. ההורה לא העניק לילד את מה שהוא באמת צריך (שיחה טובה, לימוד משותף, מה שקראתי קודם 'העיקר').

 

במקום זה הילד מקבל 'טפל', חפץ במקום נפש. אך מעבר לזה הילד התרגל לכך, שבעלות וצבירת רכוש הם תחליף לאיכויות נפשיות. הילד מתרחק בהתמדה מעקרון 'הפרישות'. גם הוא ירוץ אחרי זנבה של המשכנתא במרדף אחרי איכות החיים החמקמקה והלא מושגת, גם הוא יראה פחות ופחות את ילדיו, וגם הוא יגדיל להם את התיאבון לצבירת רכוש במקום לבנות איכויות נפשיות.

 

אבי מורי מספר לי שבילדותו, בשכונה דלה בעיירה קטנה במזרח אירופה, הייתה לסבא תיבה ובה שברי חפצים שהילדים נהנו לשחק בהם. הקופסא לא הייתה נפתחת תמיד, היא הייתה נפתחת אחת לכמה זמן. אבי מתאר את הדריכות שהייתה בבית לקראת פתיחת הקופסא, איזו שמחה הייתה עם פתיחתה.

 

ואילו ביתי שלי מלא בארונות שמלאים בצעצועים. צעצועים מהמותגים הטובים ביותר, עם ההמצאות הכי דמיוניות, והמשחקים 'הכי' חינוכיים. הארון פתוח לכל ילד מתי שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה. אך מעניין, שמתי לב שהארון לא נפתח כל כך, ושרבים רבים מהמשחקים 'היוקרתיים' מתמלאים אבק.

 

השפע איננו גורם בהכרח לאושר פנימי, וליכולת להפיק ממה שיש את המקסימום בצורה יצירתית. השפע המוגזם עשוי לסתום את צינורות הנפש. אך, מידת הפרישות לא תיווצר על ידי מלחמה עקרה במפרסמים. מידת 'הפרישות' תיקנה על ידי חינוך שיטתי. מידת 'הפרישות' צריכה להיות מופנמת. מידת הפרישות צריכה להיות דרך חיים המפתחת את הרגישות, היצירתיות והערכיות שלנו, ומצמצמת את התלות שלנו בעולם המתעתע של צבירת הרכוש. מידת הפרישות תיקנה בחזרה ל'תלבושת אחידה'. מידת הפרישות תיקנה על ידי אי סיפוק של כל גחמה של הילד לרכישת מותג, מגיל צעיר מאד. מידת הפרישות תיקנה על ידי דוגמא אישית, וחינוך בתוך הבית.

 

"קדושים תהיו – פרושים תהיו".