SATURDAY NIGHT FEVER

שתי סדרות חדשות שמשודרות בארץ — "סטודיו 60" ו־"30 רוק" — מבוססות על סיפורים מאחורי הקלעים של "סאטרדיי נייט לייב". ירון טן־ברינק בודק איך 32 שנות שידור הפכו אותה מתוכנית בטלוויזיה למשהו אחר לגמרי: שיעור במיתולוגיה

הסיפור הזה מתחיל לפני 32 שנה. ברקע משתולל משבר נפט עולמי, פיצוצי פרשת ווטרגייט עדיין מהדהדים, מלחמת וייטנאם מתנפצת בנפילת סייגון, ושתי חברות של צ'רלס מנסון (טוב, אולי יזיזות) מנסות בהפרש של שבועיים להתנקש בנשיא ג'רלד פורד. במקביל נאבק ג'ון לנון הפוסט־ביטלסי בהמלצת ה־CIA לגרש אותו מאמריקה, ובוב דילן בטח גם עושה משהו. ממש סליחה אם אני נשמע כמו רון מיברג, אבל כל האמריקנה הזאת הכרחית כדי להבין שבסוף 1975, ארה"ב שרויה בדיפרסיה עמוקה. יעברו שנים בטרם יומצא הפרוזאק. וזה אומר ש"סאטרדיי נייט לייב" הגיעה בדיוק בזמן.

 

"תמיד שואלים אותי אם לא היה יותר כיף בשנים הראשונות, ואני עונה שלא. זאת בדיוק אותה עבודה מטורפת וסיזיפית ומלחיצה שזאת תמיד היתה. ההבדל היחיד הוא שאז היו הרבה סמים. והרבה סקס. טוב, אולי היה קצת יותר כיף" (לורן מייקלס, המוח שמאחורי "סאטרדיי נייט לייב", במלאת 25 שנים לתוכנית)

 

רוצים סמים? יש המון. SNL, כמו שהאמריקאים אוהבים לקרוא לה כדי לחסוך עלויות דפוס, נולדה ובוצעה מתוך מוחות קודחים, שטופים בחומרי הזיה ונרקוזה. את תוכנית הבכורה אירח הסטנדאפיסט הסטלן ג'ורג' קרלין כשהוא בקושי עומד על הרגליים, ונתן את האות לחמש עונות רצופות של קרחנה מאחורי הקלעים. באן.בי.סי כבר חשבו שהם ראו הכל, אבל ככה זה, היו טיפשים בסבנטיז. כל מה שהם ביקשו מלורן מייקלס זה להכין מופע לייט־נייט בידורי שיסגור את השבת יפה, כי לג'וני קארסון נמאס מהשידורים החוזרים של עצמו. שום דבר לא היה יכול להכין אותם לטירוף.

 

הפורמט הראשוני הגיע היישר מביזארו־וורלד: נוסף על המונולוגים החייזריים של קרלין, התוכנית הראשונה כללה גם סרט קצר ואניגמטי של אלברט ברוקס, מערכונים בכיכוב חבובות של איזה אחד ג'ים הנסון, מוזיקה בביצוע בילי פרסטון וג'ניס איאן, סקץ' מעורפל של אנדי קאופמן, ופרודיות על פרסומות. אחת מהן לעגה למתלהבים מסכין הגילוח הדו־להבי, באמצעות פרסומת מפוברקת לסכין תלת־להבי. בג'ילט מיהרו לשרטט תוכניות מגרה. וכל זה קרה בשידור חי.

 

ואז הגיע אדי מרפי

 

אה, כן. היו גם המערכונים של חבורת "לא מוכנים לפריים־טיים" — קבוצת קומיקאים צעירים ואלמונימים שמייקלס קיבץ יחדיו. אפשר לנחש לפי השם שהודבק להם מה חשבו עליהם באן.בי.סי. הם היו שבעה: ג'יין קורטין, גארט מוריס, לאריין ניומן, גילדה רדנר, צ'בי צ'ייס, דן אקרויד וג'ון בלושי. הם לא היו אמורים להיות השואו המרכזי. כל הרעיון היה שאין שואו מרכזי. ואת כל הרעיון הזה זרקו לפח עוד במהלך העונה הראשונה. אמריקה החליטה שהם כן מוכנים לפריים־טיים. ההיתוך ביניהם יצר חומרים שמהם עשויות אגדות טלוויזיה. ועכשיו גם סדרות טלוויזיה.

 

"לעיתים החיים נראים כמו חלום. בעיקר כשאני מסתכל למטה ורואה ששכחתי לשים מכנסיים" (ג'ף הנדי, משורר הבית של SNL, בפינתו "מחשבות עמוקות")

 

מי שרואה את השידורים החוזרים של התוכנית ב"יס" יודע את האמת המרה: SNL הגיעה לשיא הרייטינג שלה ב־79', ולשיאה היצירתי עוד לפני כן. מאז זה עניין של אינרציה תרבותית. כריס רוק ניסח זאת היטב בספיישל החגיגי לכבוד חצי יובל: "וואו! 25 עונות! רק חמש מהן טובות, אבל היי, 25 עונות, מן!". כי ככה זה. SNL היא תופעה הגדולה בהרבה מסך ממדיה — נגיד, קצת כמו אופרה וינפרי, רק עם פחות תנודות במשקל — וחלק ניכר מהמיתוס נבנה דווקא מחוץ לאולפן.

 

לא מפתיע שבמהלך 2006 עלו באן.בי.סי, ובחודש האחרון גם כאן, לא פחות משתי סדרות — ולמרבה המזל גם לא יותר — שמתרחשות כביכול מאחורי הקלעים של תוכנית תואמת SNL. הראשונה היא "סטודיו 60" של ארון סורקין, יוצרה המוערך של "הבית הלבן", שמהווה ניסיון אמיץ אך כושל לייצר דרמה שנונה ומהירה סביב הפקתו השבועית של להיט בידורי בטלוויזיה. השנייה היא "30 רוק" — לורן מייקלס עצמו לקח את טינה פיי, הכוכבת־כותבת הגדולה ביותר של SNL בשנים האחרונות, והפיק יחד איתה את הסיטקום החביב והרכרוכי המתרחש באטמוספרה זהה. בשני המקרים מורגש טעם עז של החמצה (ר' מסגרת). וזה אומר אחד משני דברים: או שהסיפור המקורי טוב יותר, או ששוב איפרתי לעצמי בתוך הבירה.

 

"ההצלחה לא שינתה אותנו. אנחנו עדיין אותם ילדים טובים מהפריפריה שאוהבים לחגוג את החיים. עם דוגמניות. בסוויטה של מלון חמישה כוכבים. באמבטיה. מלאה בשמפניה. נכון שהיתה לנו בעיית סמים, אבל אני שמח לבשר שפתרנו אותה. עכשיו יש לנו מספיק כסף לקנות אותם" (ביל מאריי מרגיע את דעת הקהל בארה"ב)

 

כולם הכירו את כולם. כולם שכבו עם כולם. הנה למשל דן אקרויד שוכב במיטה עם רוזי שוסטר, מתסריטאיות הבית של התוכנית, אי שם ב־76'. שזה קצת מפתיע בהתחשב בכך שהיא נשואה ללורן מייקלס, הבוס הגדול. ואקרויד בכלל יוצא עם כוכבת הקאסט, לאריין ניומן. מי שמוצאת אותם חורכים סדינים היא פאולה דיוויס, אז אסיסטנטית זוטרה בתוכנית. הם מציעים לה להצטרף בנימוס. היא מסרבת וההפסד כולו שלה.

 

"חברה, יש המון לקוחות, זריז עם הארוחת ילדים"

 

כמה שנים לפני כן היה אקרויד בן זוגה של גילדה רדנר. הם הכירו בסניף טורונטו של מועדון "סקנד סיטי", האקדמיה הגבוהה של הקומדיה האמריקאית. שם הכירו לראשונה גם אקרויד ובלושי (שהיה בוגר סניף שיקגו), כשהאחרון הגיע כדי לגייס טאלנטים לתוכנית הרדיו שלו מטעם ה"נשיונל לאמפון" — שבה השתתפו רדנר וביל מאריי, שגם טחנו זה את זה בהנאה תקופה מסוימת.

 

את צ'בי צ'ייס הכיר בלושי בפרויקט אחר של ה"לאמפון". מייקל אודונהיו ואן בייטס, מאוחר יותר מהכותבים הראשיים של SNL, היו אחראים לטקסטים של בלושי וצ'ייס, ובזמנם הפנוי ניהלו רומן סוער. את לאריין ניומן גייס מייקלס לצוות כי הכיר אותה מעבודתם המשותפת (ככה קראו לזה בזמנו) על ספיישל של לילי טומלין. את אקרויד הוא הכיר עוד מקנדה. מייקלס לא רצה את בלושי בתוכנית, אבל אקרויד ורדנר שכנעו אותו. היה דביק.

 

במקרה שתהיתם למה מתקשה "ארץ נהדרת" להעתיק את הפורמט של SNL במלואו, התשובה כבר צריכה להיות ברורה: כוכביה לא עושים מספיק סקס אחד עם השני. קדימה, קיציס ופרידמן, לעבודה.

 

"כדאי לך, בנאדם, זה החומר שהרג את ג'ון בלושי" (הסטנדאפיסט דניס לירי מספר על פיץ' המכירות הכי מקורי ששמע מסוחר קוקאין)

 

הקומה ה־17 של בניין רוקפלר, שם התמקמו המשרדים של מייקלס וג'מעתו, הפכה בשנותיה הראשונות של התוכנית לאי של טירוף. בלילות היו מרעידות התפרעויותיהם את מסדרונות אן.בי.סי; מיטות קומתיים הוצבו בחדרי הכותבים; צוות השחקנים והתסריטאים הפך את הקומה לגירסה מוקדמת של "בית החיות" ולמסיבה שאינה נגמרת.

 

בספרם המונומנטלי מ־2002, Live From New York, שוטחים מבקר הטלוויזיה טום שיילס והעיתונאי ג'יימס אנדרו מילר את ההיסטוריה הבלתי מצונזרת של SNL. זאת מתחילה בחבורת צעירים שמחוברת יחדיו בקשרים אמיצים של סקס, סמים ומרתונים וורקוהוליסטיים שנמתחו על פני שבועות שלמים. אומרים שהיה כאן שמח לפני שנולדתם? צודקים.

 

רוזי שוסטר מספרת לשיילס ומילר איך היתה מתעוררת בבוקר במשרד ומוציאה את דן אקרויד לטיול מסביב לבלוק, "כמו כלבים שמוליכים אחד את השני, רק בשביל קצת אוויר צח". לאריין ניומן מדווחת להם איך הזריקה הרואין בחדר ההלבשה, בעוד גילדה רדנר מחסלת גלונים של גלידה ורצה להקיא בשירותים: "כולנו תרגלנו ביחד את המחלות שלנו", היא משחזרת בנוסטלגיה. אן בייטס נזכרת ש"הדרך היחידה להצטרף למועדון היתה להזדיין עם אחד מהחברים בו". וכולם עמדו בתור.

 

לקראת סוף העונה השנייה של התוכנית, כשמעמדה כפצצת רייטינג מפתיעה הולך ומתחזק, רכשו בלושי ואקרויד מרתף קטן ושורץ עכברושים בדאון־טאון וקראו לו "בלוז באר". לשם הם גררו את הצוות בתום השידור השבועי להמשיך בהשתוללות. הכימיה בין חברי הקאסט בערה בעוצמה מטורפת. זה היה רק עניין של זמן עד שהיא תשרוף את כולם.

 

"השבוע נודע כי אלטון ג'ון ואמינם יבצעו דואט בטקס פרסי הגראמי שיתקיים החודש. כשנשאל אם הוא חש לבטים לגבי עבודתו המשותפת עם הזמר הגיי, השיב אלטון ג'ון ש'אין לי שום בעיה עם זה'" (טינה פיי ב"וויקנד אפדייט", הפינה היחידה בתוכנית ששרדה מאז עונתה הראשונה ועד היום, שימשה מקור השראה לעשרות העתקים וסידרה לאייל קיציס את הקריירה)

 

בקיעים ראשונים באידיליה האורגיאיסטית נתגלו כבר בעונתה השנייה של התוכנית. צ'בי צ'ייס חטף את הפליפ לפני כולם. הוא הגיש את ה"וויקנד אפדייט", פינת החדשות המפוברקות שהפכה ללהיט הוויראלי הגדול של התוכנית, והשתן הציף לו את המוח במהירות שדרשה מעורבות של אינסטלטור. הוא פיתח מניירות של סטאר, הסתכסך עם רוב שחקני ה"לא מוכנים לפריים־טיים" וחתך לטובת קריירה קולנועית בהוליווד. כשהגיע כמנחה־אורח לתוכנית ב־78', פרצה מאחורי הקלעים קטטה אלימה בינו ובין ביל מאריי, שהחליף אותו כחבר קבוע בקאסט. במהלך הקטטה הציע מאריי לצ'ייס ש"אולי כדאי שתזיין את אשתך מדי פעם". הפסיכוזה מאחורי הקלעים הגיעה לנקודת רתיחה.

 

"פין, 42 פעם, במערכון אחד" 

 

במידה מסוימת, הם היו הביטלס של הטלוויזיה. בתקופה שבה החידושים הכי גדולים על המסך היו "וונדר־וומן" ו"גלגל המזל", שברו אנשי סאטרדיי נייט לייב את כל חוקי הפוליטיקלי־קורקט עוד בטרם היו כאלה. הם אירחו סמנים קיצוניים של תרבות אלטרנטיבית כמו וויליאם בורוז ופרנק זאפה; שידרו מערכונים שתמכו בלגליזציה של סמים קלים; הפכו את סופרמן לנאצי; התעללו בוותיקן וצלבו את השמרנים הנוצרים; שחטו פוליטיקאים בחיקויים רצחניים — בלושי עשה את מנחם בגין ויאסר עראפאת הרבה לפני טוביה

צפיר — וקרעו את תעשיית הטלוויזיה בשלל פרודיות מרושעות. כשכל זה לא עצבן מספיק את קברניטי אן.בי.סי, מייקלס ובלושי המציאו פינה קבועה ובה חיקוי אכזרי של נשיא הרשת דאז, המתרץ את כישלונותיו המהדהדים בלוח השידורים. אף אחד לא היה יכול לעצור אותם.

 

בעקבות ההצלחה המאסיבית של הסרט "האחים בלוז", שמבוסס על דמויות שפיתחו בלושי ואקרויד רק כדי לשעשע את הקהל בזמן החזרות, שני הכוכבים הגדולים של התוכנית נטשו בתום העונה הרביעית. ארבע שנים אחר כך התפגר בלושי ממיקס מטופש במיוחד של הרואין וקוקאין.

 

מאריי ורדנר הצליחו למשוך את העגלה חסרת הגלגלים עונה נוספת, אבל לא היה אפשר לשחזר את דרגות השגעת שאליהן העפילה התוכנית עם בלושי ואקרויד, הרחק מחוץ לגבולות המיינסטרים. לכולם היה ברור שזה נגמר. לכולם, חוץ מלאן.בי.סי.

 

"אני אוהב ללכת לחצר בית הספר ולהתבונן בילדים קופצים וצורחים. הם לא יודעים שאני משתמש בכדורי סרק" (עוד ממשנתו של המשורר ג'ק הנדי, שהאציל מגאונותו על SNL בין 1991 ל־2003. רוב הצופים משוכנעים עד היום שמדובר בדמות פיקטיבית)

 

ההיסטוריה של "סאטרדיי נייט לייב", קצת כמו הנשיאות של ג'ורג' בוש ג'וניור, רצופה בתקריות שהסעירו את אמריקה. רובן קשורות להגיית המילים האסורות "פאק" ו"שיט" בשידור חי; חלקן לשערוריות שחוללו דווקא האורחים על הבמה (שינייד אוקונור קורעת את תמונת האפיפיור, אשלי סימפסון עושה בושות בקריוקי); ומיעוטן למערכונים הסאטיריים עצמם. שיא התלונות בעקבות מערכון, שעומד על כ־50 אלף מכתבים וטלפונים, נקבע בשנת 88' כשבחור צעיר ואלמוני בשם קונאן או'ברייאן כתב סקץ' המתרחש בחוף נודיסטים ומכיל 42 פעמים את המילה הנוראית "פין". אל תנסו את זה בבית.

 

מכל הסקנדלים יצאה SNL מחוזקת — הם סייעו למתג את התוכנית כנועזת וחצופה. שעה וחצי של שידור שהכל יכול לקרות בה. המשבר הגדול בתולדותיה התרחש דווקא מאחורי הקלעים בעונת 80'־81': שרידי הצוות המקורי של התוכנית עזבו, ובראשם לורן מייקלס עצמו. כנגד כל הסיכויים החליטו באן.בי.סי להחליף אותם בקאסט חדש ואלמוני לחלוטין, כולל מפיקים וכותבים חדשים. הם נראו אבודים כמו נערות מקהלה בבית זונות, העתק חיוור ודהוי לברק הסבנטיזי שהפגינו קודמיהם.

 

הדבר הבא שקרה הוא שתקציב התוכנית קוצץ ממיליון דולר לפרק ל־350 אלף דולר בלבד. ג'ין דומיניאן, הבוסית החדשה וחסרת הניסיון של השואו הכי גדול באמריקה, עשתה את כל הטעויות האפשריות, כולל פסילת האודישן של איזה אלמוני בשם ג'ים קארי. בנוסף היא נקלעה לפולמוסים עתירי מדון עם קברניטי הרשת שכמעט הביאו לפיטוריה כמה פעמים, דרדרה את צוות הכותבים לתהומות ייאוש והייתה קרובה לקבור את התוכנית במו ידיה. מבקרי הטלוויזיה שלפו את המאצ'טות. הצופים נמלטו מספינת הרייטינג הטובעת. זה נראה כמו הסוף. ואז קרה דבר מדהים. קראו לו אדי מרפי.

 

"כל החלטה גרועה שעשיתי היתה מבוססת על כסף. גדלתי בפרוג'קטס ושם לא מסרבים לכסף, כי אתה לא יודע מתי זה ייגמר. בגלל זה עזבתי את SNL. בגלל זה עשיתי את 'השוטר מבוורלי הילס 3'. הציעו לי 15 מיליון דולר. ובשביל ה־15 מיליון האלה היה שווה לי לקבל את האגודל של המבקר רוג'ר איברט בתחת" (אדי מרפי מסביר כיצד השמיד את אחד הכישרונות הקומיים המבטיחים בתולדות התוכנית)

 

בוקר אחד ב־1980 צלצל הטלפון בביתו של ניל לוי, מציידי הכישרונות של התוכנית. בצידו השני של הקו היה נער בן 19 שהתחנן לקבל הזדמנות וסיפר שהוא יודע לחקות את ביל קוסבי וסטיבי וונדר. דומיניאן לא רצתה לשמוע עליו. כבר היה לה כושי מחמד בצוות (הקומיקאי רוברט טאונסנד), ושני אפרו־אמריקאים על המסך בו זמנית נחשבו באותם ימים לדרך ודאית לגרום ליקום לקרוס אל תוך עצמו. אבל אדי מרפי קיבל את הצ'אנס.

 

הופעת הבכורה של מרפי הפגינה בעיקר את כישוריו כסטטיסט, אבל במהלך העונה הכושלת הוא הפך לשחקן אורח קבוע. בסיומה כבר הצטרף לצוות ה"לא מוכנים לפריים־טיים", והוכתר כמלך החדש של המונרכיה הקומית וכמושיעה הרשמי. מדובר ברגע מפתח בתולדות SNL, שקבע במידה רבה את עתידה בתור בית חרושת לאומי למצחיקני־על. מרפי החזיק על גבו את התוכנית עד חזרתו של לורן מייקלס ב־85', כשבדרך מצטרפים אליו גם בילי קריסטל, ג'וליה לואי דרייפוס, מרטין שורט, כריסטופר גסט והארי שירר מ"ספיינל טאפ", וג'ים־האח־של־בלושי. השמועות על מותה התגלו כמוקדמות ביותר.

 

זאת היתה ההוכחה שאן.בי.סי חיפשה. המכונה עובדת. הפורמט חזק מהטאלנטים שלו. מבקרי הטלוויזיה המשיכו להתבכיין שההומור איבד את האדג'יות הפרועה שאפיינה אותו בסבנטיז, אבל הבאז חזר לשיחות הברזייה, ודור חדש של קומיקאים מילא את הוואקום. כך החל הלופ המחזורי שמאפיין את SNL כבר יותר מ־20 שנה: מדי כמה עונות מתחלף צוות השחקנים הקבוע והביקורות נזעקות להספיד את התוכנית בדמעות נוסטלגיות, רק כדי להלל אותה מחדש כשכוכבים חדשים נוצצים מתוכה ונשאבים לכיוון הוליווד. מוסד נולד.

 

"אתה עומד ליד איזה בחור אלמוני ועושה את השואו, ואז אתה מסתובב לרגע ועוברות חמש שנים והוא מרוויח 20 מיליון דולר לסרט. אז עכשיו, לא משנה עם מי אני עובד ב־SNL וכמה הוא דביל, אני מחבק אותו כאילו היה חברי הטוב ביותר והקולגה הכי מוערך שלי" (אלק בולדווין, מכוכבי "30 רוק", מסביר איך הזמינו אותו לארח את התוכנית שבע פעמים אפילו שהוא מצחיק כמו ניתוח פרוקטולוגי)

 

במרוצת השנים הפך השואו של לורן מייקלס לתופעה טלוויזיונית נדירה. גם רצף של עונות מחורבנות לחלוטין לא איים על קיומה. גם כשהיא פחות מצחיקה מ"מועדון לילה" — וזה לא קל בכלל — SNL מצליחה לחמוק מגרזני הביטול של אן.בי.סי ולייצר את התחושה שהשוס הבא שלה ממתין ממש מעבר לפינה. עם נבוט.

 

ובינתיים, אם תיקחו את סך ההכנסות מסרטיהם של בוגרי התוכנית בשני העשורים החולפים, תקבלו ערימת דולרים שתגרום לארקדי גאיידמק להחוויר מקנאה. הקריירות המפוארות של אדי מרפי ודן אקרויד סימנו את הדרך; אחריהם באו מייק מאיירס ("עולמו של וויין" נולדה כמערכון קבוע בתוכנית), אדם סנדלר (ששכלל בה את דמות האהבל המשכנעת שלו), כריס פארלי (שלקח ברצינות גדולה מדי את ההשוואות לג'ון בלושי ונפטר מאותו שילוב קטלני של הסמים הלא נכונים), כריס רוק ואפילו וויל פארל המצחיק־בקושי. כל אלה הדגישו את תפקידה של התוכנית כפלטפורמה להזנקת כישרונות קומיים אל הסטרטוספרה העליונה של מצעדי שוברי הקופות ומפוצצי הרייטינג — הרבה אחרי דעיכתו של פסטיבל האהבה החופשית מאחורי הקלעים.

 

יש לזה מחיר: תוכנית הבידור הפרועה והמקורית של הסבנטיז היתה לחלק אינטגרלי מהמסורת התרבותית של ארה"ב וסופחה אל כוחות המיינסטרים. נועזת כמו ארוחה במקדונלד'ס, חדשנית כמו דיק צ'ייני, ויש שיאמרו שגם משעשעת פחות משניהם. כשירות לקוראינו, נציין שמחקרים עדכניים קובעים חד־משמעית כי למי שאומרים את זה יש זין קטן.

 

לורן מייקלס: "אז אפשר להיות מצחיקים?"

 

רודי ג'וליאני: "למה שתתחילו עכשיו?" (מתוך פתיחת תוכנית הבכורה של עונת 2־2001, שבועיים אחרי מתקפת ה־11 בספטמבר)

 

קחו הרבה אוויר, כי עכשיו מגיעה רשימה ארוכה שהולכת להתיש אתכם: דניס מילר, דיוויד ספייד, דיינה קארווי, קווין נילון, קולין קווין, שרה סילברמן, טינה פיי, רייצ'ל דרייץ', ג'נין גארופולו, מולי שאנון, כריס אליוט, אל פרנקן, ג'ון לוביץ, ג'ואן קיוזאק, רוברט דאוני ג'וניור, אנטוני מייקל הול, רנדי קווייד, דיימון וואייאנס, רוב שניידר, דארל המונד, פיל הרטמן הדגול (שנרצח בידי אשתו הדיכאונית ב־98'), ג'ימי פאלון, מאיה רודולוף, כריס קטן, איימי פולר. ואני עוצר בשלב זה מתוך רחמים בלבד.

 

רק חלק מהשמות מוכרים לציבור הרחב, אבל כולם צמחו בתוכנית מתוך אנונימיות גמורה והיו לשחקנים בולטים בתעשייה.

 

במקביל קיבלו גם כותבים מבריקים — כמו קונאן או'ברייאן, לארי דיוויד וסטיבן קולבר — את ההזדמנות הגדולה הראשונה שלהם. פס הייצור של לורן מייקלס לא הפסיק לעבוד גם בימיה הקשים ביותר של התוכנית. וזאת גם הסיבה שבגללה היא משמשת חומר גלם עסיסי פוטנציאלי לסדרות עכשוויות: הוויכוח על מידת מצחיקותה של התוכנית הפך משני לחלוטין לאורה המסנוור של זוהרה המיתולוגי. כי הטלוויזיה צריכה לינוק מ־SNL הרבה יותר מש־SNL צריכה להניק. ולצופה הממוצע זה לא באמת משנה. לינוק, להניק, מה ההבדל. העיקר שהציצי בחוץ.