התעלומה היחידה: איך היא עוד לא זרקה אותו

לקח לי זמן רב להירגע מהבהלה העצומה שאחזה בי כשהתעוררתי ולא זכרתי מי אני. דמיתי לצוללן שעולה ממעמקים, רואה את האור מעל המים, אבל לא מצליח לצוף ולנשום אוויר. הם אמרו שיש בכוחה של הצפייה בסרט על המטופלים שלי להחזיר לי את הזיכרון. האלכימאי - סיפור בסדרה "השריטה שלי"

בשנייה אחת של חוסר ריכוז איבדתי את הזהות שלי. עברו רק שעתיים מהרגע שהתעוררתי, וזה מרגיש כמו נצח. זה מפחיד שאני לא זוכר דבר על עצמי, לא מצליח לשלוף אפילו תמונה אחת מעברי...

 

אסור לי שוב להילחץ. רק לא להתדרדר ולאבד את העשתונות כמו קודם. לקח לי זמן רב להירגע מהבהלה העצומה שאחזה בי כשהתעוררתי ולא זכרתי מי אני. דמיתי לצוללן שעולה ממעמקים, רואה את האור מעל המים, אבל לא מצליח לצוף ולנשום אוויר.

 

הם אמרו שיש בכוחה של הצפייה בסרט על המטופלים שלי להחזיר לי את הזיכרון. לא בטוח שהם יודעים על מה הם מדברים. איך הסרט אמור להחזיר לי את הזיכרון, אם אני בקושי מתערב בשיחה, והוא לא מפסיק את הפטפוטים שלו. התעלומה היחידה בטיפול היא מה עושה איתו החברה המקסימה שלו. איך היא לא זרקה אותו עדיין, עם שטף הבלבולים שלו וים הייסורים שהוא גורם לה.

 

שמעתי את קולו בוקע מהמסך. ניסיתי להתעלם מהתחבושות שצרבו את פניי ולהתרכז במילותיו של הצעיר שדיבר אל הפסיכולוג: "עיניה עדיין יפות וגדושות הבעה, אך פניה איבדו מזוהרן. אני לא יודע כיצד אבד לי יופייה תוך שנה. אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי אותה. כל הערב חשבתי שהיא הבחורה היפה ביותר שיצאה איתי".

 

הסרט שעל המסך ריתק אותי. התבוננתי בה יושבת מול הצעיר, גווה זקוף למרות הכובד של דבריו, עיניה רכות על אף הקשיחות בפניו. מבטיחה להמתין לו עד שיהיה מוכן. מבינה את הלחץ שתפס אותו בצווארון, מכירה את ההיסטוריה. זו לא הפעם הראשונה שהוא מקבל רגליים קרות ברגע שצריך לקבל החלטה. היא טובה אליו כל כך, עד שמתעורר בי צורך לקום מהכסא שלי, להיכנס אל תוך המסך ולחבק אותה. העיניים שלה משתוקקות לאהבה. איך הוא לא רואה אותה? הוא כמו איש עיוור. שנינו מוגבלים. לי אין זיכרון, לו אין עיניים.

 

* * *

 

"אני רוצה להתחתן איתה. אני אוהב אותה. רק שאני לא יכול. כל בוקר כשאני מתעורר והיא מתקרבת לחבק אותי, מתעורר בי דחף לעזוב ולחפש מישהי שתעשה אותי מאושר".

 

"אף אחת לא תעשה אותך מאושר. זה יבוא רק ממך".

 

באתי כדי שתעזור לי, שתראה לי שאני טועה

"לא הגעתי לכאן לשמוע סיסמאות", התפרץ אליו הצעיר, "באתי כדי שתעזור לי, שתראה לי שאני טועה. אני רוצה להיות איתה, אבל ללא ההתלבטויות האיומות".

 

הפסיכולוג הרים אף הוא את קולו: "אתם חיים יחד כבר שנה והיה לך טוב. מאיפה אתה חושב נכנסו הלבטים, אם זה לא היה הפחד שפתח להם את הדלת?"

 

"אני לא זוכר, הייתי צריך לתעד מה חשבתי לפני שנה. חבל שלא כתבתי יומן. לא בטוח שהתלהבתי ממנה בהתחלה, אולי זרמתי ככה שנה".

 

* * *

 

שנינו מוגבלים. לי אין זיכרון, לו אין עיניים (צילום: ויז'ואל/פוטוס)

 

 

הסרט שעל המסך מולי גורם לי סחרחורת. זה לא עובד. אני מלווה את הטיפול כמו אוהד כדורגל, לא כמו פסיכולוג. לא עולים לי לראש מונחים מקצועיים, בבטני יש בוז וכעס כלפיו, ובלבי אני חומל אותה. אני לא מבין איך אדם יכול להיות כל כך מרוכז בעצמו. הוא לא יודע אם היא יכולה לעשות אותו מאושר, לא בטוח שהיא מספיק יפה. הוא מכוער בעיניי, כמעט דוחה, מזקין, מקריח ומשמין, ממלמל מעל סנטרו הכפול שהיא מלאה לטעמו. היא דקיקה, פרח על גבעול. אני לא יכול לסבול את זה, הפנים מגרדות לי, אני חייב להסיר את התחבושות הארורות מפניי.

 

* * *

 

"תראה, הטיפול הזוגי לא עבד. עשינו שלוש פגישות עם שניכם, ושש איתך לבד. אבל זו לא בעיה שדורשת טיפול זוגי. ענבל לא הנושא, רק אתה. מפחד וממציא תירוצים, נדבק כמו עלוקה לחסרונות שלה... למה אתה נושך את השפתיים?"

 

"כי כואב לי, אתה לא רואה שכואב לי?"

 

"אני רואה. אני מנסה לעזור לך, אבל אתה תקוע בלולאה שיצרת בראש שלך. אתה יודע עמוק בפנים שזו תהיה טעות לעזוב אותה. הרי עשית את זה בעבר והתחרטת".

 

הצעיר גנח. "אני יודע. אבל אין לי מנוחה".

 

"אתה צריך ללמוד לחיות עם אי וודאות".

 

"אני לא יכול. אתה יודע שבסוף אני אכנע ללחץ. יש רק מוצא אחד מהפלונטר הזה".

 

הצעיר קם מהכסא ופסע לכיוון הדלת. כשידו כבר נגעה בידית הפסיכולוג קרא אחריו: "חכה...".

 

הוא הסתובב, ידו לא מרפה עדיין מהידית.

הפסיכולוג נאנח, "אני לא חושב שאוכל לשכנע אותך שענבל היא הדבר הכי טוב בחיים שלך. גם החברים והמשפחה ניסו ולא הצליחו. אני מכיר רק אדם אחד שאולי יוכל".

 

"מי זה?"

 

הפסיכולוג רשם מספר טלפון על פתק והושיט לו אותו. "זו לא הפנייה רפואית. אני נותן לך את הטלפון של שלמה כחבר, לא כפסיכולוג. אתה מבין?"

 

"כן".

 

"יכולים לשלול לי את הרישיון על הפנייה כזו. אין לו אפילו אישור ממשרד הבריאות למה שהוא עושה שם".

 

* * *

 

התעלומה שלי מורכבת מהסרט שלו. למה הם לא נותנים לי לפגוש את המשפחה שלי? איך אני לא זוכר דבר מרגע התאונה? יש לי אינסוף שאלות ואפס תשובות. אני כמו לוח חלק. הם אמרו שהתשובות יימצאו אצלי בראש עם הציפייה בסרט, אבל בקושי אפשר לשמוע אותי מדבר שם. אני יושב מאחורי המצלמה ורק שואל שאלות. הסרט לא עליי, אלא על מטופל קשקשן, פתטי וילדותי, ועל החברה היפה שלו, קסומה ועיניה מציפות אהבה. איך יכולתי לעמוד בפניה?

 

* * *

 

"אתה תוכל לעזור לי, שלמה? הפסיכולוג שלי אמר שאם יש מישהו בעולם שישכנע אותי - זה רק אתה".

 

"הוא שלח אותך כדי שאני אציג לך את האדם שישכנע אותך".

 

"אתה פסיכולוג?"

 

"לא, אני כימאי".

 

"כימאי? איך תוכל לעזור לי? תרקח שיקוי קסמים שיגרום לי להיות מאושר עם ענבל?"

 

"תן לי בבקשה את התקליטור שהפסיכולוג נתן לך",

 

הכימאי לקח את התקליטור והכניס אותו למכשיר הדי וי די.

 

"זה תיעוד הפגישות שאני וענבל עשינו עם הפסיכולוג?"

 

"כן".

 

"ואתה עומד לצפות בו?"

 

"לא אני. האלכימאי הוא זה שיצפה בסרט".

 

* * *

 

שעתיים תמימות שאני רואה סרט, פניי צורבות וקשה לי להתרכז בקולי הנשמע מהמסך. הם אמרו שהזיכרון יחזור אליי אחרי שאשמע את עצמי מייעץ, ביקשו שאנסה לדמיין את עצמי יושב על כורסת הפסיכולוג, כמו לפני התאונה, ואכתוב את הרשמים שלי: מקרים דומים, אבחנה, המלצה.

 

רשמים? אני לא מצליח לשלוף אפילו זיכרון אחד על מקרה בו טיפלתי בחיי.

אבחנה? הוא פחדן, ילדותי, פנטזיונר. היא מתוקה, רגישה, מוכנה.

המלצה: תעזבי את הטמבל ותבואי איתי. אני עוד לא יודע איזה פנים יש לי מתחת לתחבושות, אבל אני יכול להבטיח לך שהן הרבה פחות שרוטות מהפנים של החבר שלך.

 

* * *

 

"איפה האלכימאי?"

 

"אתה הוא".

 

"אני?"

 

"כן, רק לעצמך תסכים להאמין".

 

"אבל אני רואה את הדברים מעוותים בגלל הפחד בתוכי".

 

"אני אעזור לך לומר את האמת על ענבל מבחוץ. ללא הפחד".

 

"איך אצא מתוך הגוף שלי?"

 

"אני אבנה לך מציאות שבה תוכל לצאת ולהתבונן עלייך ועל ענבל מהצד".

 

"מה הקסם?"

 

"אתה תיחשף לכמה שניות לגז שיש לו השפעה זמנית על הזיכרון. זה לא מסוכן, אל תדאג, רק ימחק לך את הזיכרון לעשר שעות. כשתתעורר, לא תזכור מי אתה, והפנים שלך יהיו מכוסות תחבושות. אני אחכה לך במדי רופא ואספר שעברת תאונה ואיבדת את הזיכרון, אתן לך את הזהות של הפסיכולוג שטיפל בך, ואציע שכדי להחזיר את הזיכרון תצפה בסרט בו צילמת מטופל שלך - גבר שחי שנה עם בחורה ורגע לפני החתונה לא בטוח שהוא יהיה מאושר איתה. זה יהיה סרט הטיפול הזוגי שלך ושל ענבל, אלא שאתה תאמין שאתה המטפל, לא המטופל".

 

"אתה חושב שזה יעזור לי להתחתן עם ענבל?"

 

"תלוי כמה תהיה משכנע. אתה תתבקש לתעד את רשמיך מהסרט, ויש לי הרגשה שאחרי שיחזור לך הזיכרון יעניין אותך לקרוא את הדברים שתכתוב על עצמך מבחוץ. תבין כמה שאתה פתטי".

 

"אני מקווה שאכתוב על עצמי דברים חדים", צחק.

 

* * *

 

איש חולה. הוא פשוט חולה. אני לא יכול לצפות יותר. לא חושב שיש בעולם פסיכולוג שיוכל לעזור לו, הוא צריך טיפול בשוק חשמלי. הסרט לא החזיר לי את הזיכרון, אבל בנה לי את התשוקה הבסיסית הראשונה בחיים שאחרי התאונה, להסיר את התחבושות הארורות מהפנים, להיכנס למסך ולקחת את ענבל מהאיש השרוט הזה.