"מצפון? אין לי זמן וסבלנות אליו"

בדיוק כשחשבה שייסורי מצפון הם משהו מעברה הרחוק כאמא טרייה, בדיוק כשלמדה ללהטט בין הילדים לעבודה בלי להתייסר על כך - דווקא אז היכה בה שוב - בחבטה עזה - המצפון. מלי גרין מספרת על רגשי אשם של אמא לתשעה

מלי גרין פורסם: 01.05.07, 21:53

"רק רגע", סימנתי בידי והמשכתי את שיחת הטלפון. מאחורי הקו מרואיין שמבקש לשנות מספר ציטוטים שלו. צווארי נטוי קדימה, האצבעות על המקלדת, והראש מרוכז בדברים שהוא אומר. שירה, כולה אומרת חוסר סבלנות, עמדה מולי. היא רוצה משהו, אין ספק. אני לא יכולה להשיב לה. לכי תסבירי לה שהמרואיין הוא פרופסור חשוב בארה"ב שילדים בשבילו הם מושג וירטואלי. אולי ראה פעם את המושג הזה בפרסומת.

 

"אמא!", היא המשיכה לרקוע ברגליה, ונראתה חסרת סבלנות. סימנתי באצבעי שוב, וגם קרצתי את הקריצה הידועה והמוכרת אותה אני שולחת בכל פעם לילדי, כאשר אני מתעכבת בעת ראיונות ארוכים. הם יודעים שפירוש הדבר שלא שכחתי אותם. אני כאן. אמנם נראית זמינה, אבל לא, ובעוד מספר דקות אתפנה אליהם.

 

כך לא מתנהגים!

השיחה התארכה. הפרופסור הנכבד המשיך ללהג לאיטו, להסביר את דבריו ולהקריא באיטיות. ופתאום כך, מול עיני המתעגלות בתדהמה, שירה משכה את קו הטלפון וניתקה את החוט מן הקיר. היא אפילו לא כעסה. זה היה מעין מהלך רגעי, מחושב, מדויק. אפילו מתבקש. ברגע הראשון שתקתי. הייתי המומה מכדי להגיב.

 

"אמא, אני חייבת שתדברי עם אמא של דסי, חברה שלי מהכיתה", שיחררה את בקשתה לאוויר העולם. החזרתי את השקע לקיר.

 

"שירה!", קראתי בחומרה, "כך לא מתנהגים! לעולם לא מנתקים למישהו שיחת טלפון בלי רשות!", נשמתי עמוקות והנמכתי קולי, שכן כל הורה יודע, שילדים לא נוהגים לשמוע אם אתה מדבר אליהם בטונים גבוהים. "אני מבינה שאת רוצה לומר לי דבר מה דחוף, אבל בחיים חייבים ללמוד להתאפק. תחשבי שאני כעת בעבודה, במשרד רחוק, וכשאתפנה – אהיה רק שלך".

 

במשך היום לא אמרתי לה דבר נוסף על המעשה. רק חשבתי לעצמי מחשבות, והמשכתי לחשוב כל היום כשטיפלתי בילדים, אירגנתי את הבית, וגם בערב, אחרי שהם פרשו לישון ואחרי שסיימתי לדבר עם הפרופסור ולהתנצל על "הכשל בתקשורת" שאירע. כל הזמן הלמה בליבי התחושה הקשה: שירה ניתקה לי את הטלפון באמצע שיחה.

 

"תגיד, כיצד הייתי אמורה להגיב? אולי לגעור בה יותר על חוצפתה, לדבר איתה, להסביר לה?", שלחתי בפרטנר מבט תמה.

 

"ואוו! איזו ילדה נועזת!", הוא הגיב. ומיד הרצין. "המעשה שלה צריך להדליק אצלנו נורה אדומה. המעשה המוקצן הזה אומר משהו. את לא חושבת?"

 

"אני משתגעת"

אז גם עכשיו, בשעת כתיבת שורות אלה, כשהשעון שלי מורה על השעה אחת עשרים ושלוש בלילה, אני ממשיכה לחשוב ולערוך חשבון נפש.

 

מדי פעם עולות השיחות האלה, על נקיפות מצפון הוריות - בחוג המשפחתי, בעבודה, בספסל בגינה הציבורית או בתחנה לאם וילד. הנה רק לאחרונה פגשתי את מיכל, אם צעירה לילד ראשון בן שנה ושבעה חודשים. מיכל הסתובבה מפינה לפינה עצבנית, שולחת מבטי משטמה אל צג הסלולרי שלה.

 

"אני משתגעת. אתמול איחרתי לחזור כי היתה לי פגישה חשובה. בשבוע שעבר הסחורה התאחרה מלהגיע. תגידי, איך אפשר גם להיות אמהות וגם לעבוד? לא ילדתי כדי לזרוק את הילד שלי כל היום בחוץ".

 

היא צודקת. זהו אכן פלונטר. גם אמהות לילד אחד מתמודדות עם נקיפות מצפון בנוגע לעבודה שלהן. עכשיו חשבתי על מיכל, עלי, על כולנו. מי יותר ומי פחות, מרגישה שהעבודה פוגמת לה בהנאה שבגידול הילדים ובמה שהיא אמורה להעניק להם. אם שירה תלשה את חוט הטלפון, היא כועסת שאני מבלה שעות רבות מול המחשב, גם בשעות הצהרים ואחר הצהרים.

 

המצפון הלך לישון

חשבתי שיש בידי פתרון, תשובה להשקטת המצפון. הקפדתי לשחק איתם ב"אמא עובדת" ולאחרונה לא. שיחקנו מדי פעם במקלדות הישנות שלי ובטלפונים עם האוזנייה. הם היו יושבים על כיסא ברוב חשיבות וקוראים אל האוזנייה: "שלום, מדברת מלי גרין מהעיתון. אני רוצה לראיין את עורך דין קצבורג", כך נאום יעל.

 

"לא נכון, דוקטור קצבורג. נכון, אמא?", דודו מתקן. הפתיע אותי לגלות את "בית היוצר" של הילד. איך הם מחקים את הנימה שלי, אפילו את הפרצופים והחריץ שבין העיניים והייתי אומרת בקול: "תשמעו, אולי אתן לכם לעבוד במקומי ואני בינתיים אטגן קציצות?"

 

הרגשתי שהמשחק הזה מפרק להם קצת את המתח והכעס על העבודה שלי. הם מתחברים אליה ונעשים שקטים יותר כאשר אני עסוקה בה.

 

בזמן האחרון לא יצא לנו לשחק הרבה, כי העבודה נעשתה תובענית יותר (למי שלא מעודכן, עבודה עיתונאית היא משרה מלאה לכל דבר!). כל כך התרגלתי לעובדה שאצלי המצפון ישן, והנה אחרי שהצלחתי בתושיה להרדים אותו, הילדים העירו אותו.

 

תראו מי חזר: המצפון

רק אתמול צחקתי כשעירית ביקשה את עזרתי בהברחת ייסורי המצפון שרדפו אחריה, היכו בה ללא רחם. האם העבודה שלה פוגעת בילדים? האם להתמסר לגידול הילדים באופן טוטאלי ולוותר על קרירה?

 

"מה, את לא סובלת מייסורי מצפון?", עירית חקרה אותי שוב ושוב.

"לא", עניתי לה בגאווה. "יצאתי ממצעד הנשים שמתחבטות ומאשימות את עצמן קבל עם ועדה. אני מתמרנת כמו שצריך. מצפון? אין לי זמן וסבלנות אליו. אני עסוקה בלתמרן יופי, לעבוד עד ארבע, ובכל זאת לקבל את הילדים בצהריים".

 

ופתאום כך, עם החוט, נקרע חוט הביטחון העצמי שלי. המצפון תוקף אותי מכל הכיוונים. יכול להיות שעד היום טעיתי? אולי כדאי לוותר על חלק מהמשכורת (הכה נחוצה) ולצמצם בשעות?

 

רציתי להרים טלפון לעירית באמצע הלילה ולהתוודות בפניה. להגיד לה שכן, גם אני בדיוק כמו כולם שטה בסירה בגלי החיים, מתחבטת בדפנות המצפון. התחשק לי גם להעיר את שירה, ולחבק ולהתנצל על שהבאתי אותה לכדי המעשה.

 

מישהו מסתכל עלי, שמתי לב אחרי פרק זמן בו בהיתי מול אותיות ומילים שלא הצליחו להתחבר. ראיתי פנים מוכרות בחשיכה. "הי, למה את לא הולכת לישון?", הפרטנר עמד בפתח חדר העבודה. "בגלל שירה, נכון?" (איך הגברים שלנו מכירים אותנו בעל פה).

 

"תשמעי, חשבתי על זה", הוא התיישב על הספה שממול. "ויש לי רעיון. אני חושב לקצץ בשעות העבודה ולחזור מוקדם יותר הביתה. וכך, בימים הלחוצים שלך, אני אוכל להיות יותר עם הילדים. מה דעתך?"

 

את דעתי הוא לא שמע, כי איבדתי את כוח הדיבור למספר דקות. והמצפון? הפעם הפרטנר הצליח להזריק לו זריקת הרדמה מלאה.