הסערה שכביכול עוררו מסקנותיה הראשוניות של ועדת וינוגרד, אינה שונה בהרבה מאווירת ההתגייסות שהייתה כאן בתקופת המלחמה. סביר להניח שמי שיגיעו לעצרת יהיו אנשים שתמכו במלחמה במלוא ההתלהבות והפטריוטיות. לבטח רבים מהם צעקו אז "להיכנס", "לכתוש" ו"לכסח". כשם שרוב הציבור והתקשורת התגייסו למלחמה באינסטינקט ראשוני, בלי לערער ובלי לשאול, עכשיו כולם מתגייסים למאבק למען הדחתו של אולמרט. אותם להט והתלהבות, שליוו את התמיכה במלחמה, מלווים את "הסערה" גם היום. וגם הפעם בלי לעצור ולחשוב: האם זה מה שיוביל לשינוי מהותי?
הסערה הנוכחית יוצרת אשליה מסוכנת, שאם אולמרט ילך - הכל יהיה בסדר. אנשים יחזרו הביתה, אלה שצעדו לירושלים ואלה שארגנו את אירועי המחאה יטפחו לעצמם על השכם, עיתונאים ופרשנים יהיו זחוחים ומרוצים, וכולם-כולם יתגאו בעובדה כי ההתגייסות שלהם הובילה לשינוי, ולא סתם שינוי: הפלתו של ראש ממשלה מכהן. הדמוקרטיה תחגוג, התקשורת תטען שמילאה את תפקידה לתפארת מדינת ישראל. אך מהו הלקח שנלמד? מה יהיה בפעם הבאה, כשאופציית המלחמה תהבהב לה באופק? שוב תישמע מקהלת הפטריוטיות, שוב יושתקו קולות המתנגדים השפויים, שוב יסחף הזרם את הרוב הציבור.
השאלה החשובה מכל היא: האם אולמרט לבדו אחראי? הוא חלק ממערכת, מתרבות, מעם. כבר מזמן חדלה המנהיגות להנהיג - היום כולם מחפשים לרצות את הציבור, ללכת אחריו. ואולמרט רצה להיות המנהיג "החזק" ו"הגיבור" שעומד בראשו של עם ההולך למלחמה. ומה אם ישראל הייתה "מנצחת" במלחמה? אולמרט היה היום גיבור אגדי, ללא ועדות חקירה, ואיש לא היה בא איתו חשבון על שבחר במלחמה כאופציה ראשונה, או על בחירת דרך הכוח במקום דרך ההידברות - בשעה שהסכסוך הוא מדיני באופיו, ולא צבאי. רק היום, רק בגלל ההפסד, רק כי הכבוד הלאומי נפגע, כולם מחפשים את זה שיתלו בו את כעסם - ואת מי שייתלה על העץ בשושן הבירה.
בישראל אין שום בעיה לצאת למלחמה, כל עוד "מנצחים". במקרה כזה, איש לא מערער על הברירה הראשונה והיחידה במגירת החלופות של הממשלות. בכך מצטרפת ועדת וינוגרד לכשל האמיתי - מסקנותיה נועדו רק להכין את כולנו למלחמה הבאה. אלא שגם זו - ולא משנה מי יכריז עליה ומי יעמוד בראשה - תהיה ארורה וטיפשית.
לאור כל זאת, אין שום טעם בהתפטרות של אולמרט. מה זה בעצם משנה אם יישאר או ילך? אם יישאר, אין ספק שבפעם הבאה לא יהסס לצאת למלחמה, כי אף אחד - כולל ועדת וינוגרד - לא תבע ממנו אחרת; אם ילך, מי שיבוא אחריו עדיין ינהג כמוהו, כי אין זו רק הבעיה של האיש, כי אם של העיוורון ושיכרון הכוח בהם שרויה המדינה כולה.