ככה סתם מפה לשם

אלבום הקאברים החדש של פטי סמית מיותר וסתמי. השירים שבחרה משמעותיים בעיקר עבורה, הביצוע שלה מסרס, וחוץ ממעריצייה שבטח ימותו על זה, כל השאר יכולים לוותר

 

לפני כשנה הציגה פטי סמית בניו יורק תערוכת צילום מקסימה, אך שמרנית למדי. סמית צילמה דימויים מוכרים בצורה די קונוונציונאלית, ואפילו משעממת, כשהמניע העיקרי מאחוריהם היה זכרון, התרפקות על העבר והערצה לאמנים שונים שהשפיעו על יצירתה. בגיל שישים וקצת קשה למצוא אצל סמית זכר לימי ההוללות עם סצנת הפאנק הניו יורקית של שנות ה-70, בטח שלא באלבום הקאברים החדש "Twelve".

 

האלבום כולל גרסאות כיסוי לתריסר שירים מוכרים בביצוע של סמית ולהקתה, יחד עם הופעות אורח של פלי מה"רד הוט צ'ילי פפרס" וטום ורליין מ"Television". למרות שהקישור הראשון שעולה כשחושבים על סמית הוא באמת Pאנק, הרי שמעבר לחברויות שונות, מדובר ביוצרת שמושפעת בעיקר מכוכבי העל של הרוק המרכזי, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בשמרנות המוזיקלית שאפיינה את מרבית הקריירה שלה. כוחה של סמית היה תמיד בטקסטים אינטיליגנטיים ומרגשים, ולאו דווקא במוזיקה שאף פעם לא היתה מהפכנית או חדשנית במיוחד.

 

הרעיון לבצע גרסאות כיסוי אינו זר לסמית. את אלבומה הראשון והמופתי "Horses" בחרה לפתוח בקאבר לואן מוריסון ("Gloria"), ולאורך השנים היא ביצעה מחדש שירים של פרינס, בוב דילן ועוד. בחוברת המצורפת מספרת סמית כי פלירטטה עם הרעיון להקליט אלבום קאברים מאז 1978. במשך שנים, כך היא מספרת, שינתה ושיפצה שוב ושוב את רשימת השירים, עד שהשנה החליטה שהגיע הזמן להקליט את הפרשנות שלה לתריסר שירים אהובים.

 

פנינה במדבר

הבעיה של סמית היא שהכשרון הגדול שלה, כתיבת טקסטים, לא יכול לבוא לביטוי באלבום קאברים, ולכן אנחנו נותרים רק עם הפרשנות הווקאלית והמוזיקלית. בשל חוסר ההעזה המוזיקלי שלה, מרבית השירים זוכים לביצוע סתמי במיוחד שלפעמים אפילו מסרס את העוצמות של המקור.

 

הדבר ניכר בשירים כמו "Helpless" של ניל יאנג, "Gimme Shelter" של הרולינג סטונס ובעיקר ב"The Boy in the Bubble" של פול סיימון, שהופך משיר פוליטי במסווה פופי קליל למניפסט טרחני של היפית מזדקנת. השיר הכי חדש שנמצא באלבום הוא "Smells Like Teen Spirit" של נירוונה, שגרסת הבלו גרס אולי מבליטה את הטקסט המעניין והטרגי שנעלם בדיסטורשנים של קוביין, אך נשמעת בעיקר כפרודיה לא מוצלחת ומיותרת.

 

בכל זאת יש גם כמה פנינים. "Everybody Wants to Rule the World" של "טירס פור פירס" זוכה לביצוע מרגש יותר מהמקור, ובעזרת היכולות הווקאליות הבלתי מבוטלות של סמית נשמע חריף וחזק בהרבה. גם "Changing the Guards" של בוב דילן נשמע משכנע ומדויק יותר מהמקור, וההחלטה להשמיט את קולות הליווי המיותרים שדילן בחר להוסיף היא לא פחות מהברקה.

 

אך נראה שהשיר "White Rabbit" של ג'פרסון אירפליין הוא הדוגמה המייצגת

 של האלבום. זהו השיר היחיד שבמקור מבוצע על ידי אישה וכשסמית מבצעת את גרסת הקריוקי שלה, קשה למצוא סיבה להעדיף אותה על פני המקורית וההזויה של גרייס סליק.

 

"Twelve" מצטייר כפרויקט אינטימי וחשוב לסמית ומעריציה, אך כל השאר יתקשו להפיק ממנו יותר מכמה דקות של הנאה. לא מדובר באלבום שמציע פרשנויות מרחיקות לכת לשירים מוכרים אלא לחלוק כבוד למוזיקאים אהובים. בגילה המתקדם סמית כבר לא מחפשת להמציא משהו מחדש ונראה כי היא נמצאת במקום של חשבון נפש על חיים מלאים ועשירים. כפי שסמית עצמה מציינת בחוברת, לכל שיר באלבום יש מטען מיוחד ומשמעותי מבחינתה, אך למרבה הצער ברוב הפעמים היא לא מצליחה להעביר אותו ולחלוק אותו עם המאזינים.