שמנמנים, קדימה!

בקושי רב שרדה איריס אברמוביץ' את מחנה האימונים של העונה החדשה של "לרדת בגדול" בכפר הנופש נחשולים. לא האימונים הפיזיים היו מה ששבר אותה (אחרי הכל, היא היתה עסוקה בעיקר בלהסתכל), אלא אווירת הק.ג.ב הקשה בהפקה. לרזון יש מחיר, נקווה רק שהוא לא ישבור את המתמודדים

 

 

השבוע עולה על מסכינו העונה השנייה של "לרדת בגדול", אבל הדרך של 12 שמנים לקראת הרזון התחילה כבר לפני שלושה חודשים בכפר הנופש נחשולים שבצפון הארץ. כבר ב־14.1 נסעתי עם הראל רינצלר צלמנו לצפון, כדי לחזות ביום הצילומים הראשון של העונה השנייה של "לרדת בגדול". מיד עם הגיענו למקום התנפל עליי, בלי "בוקר טוב" וגם בלי "רוצה קפה, נשמה?", עוזר הפקה והחתים אותי על הסכם סודיות. לא רציתי להרוס מסורת של שנים, ולכן לא קראתי על מה אני חותמת, אבל הבנתי שאסור לי לחשוף את המיקום הסודי של חוות ההרזיה של השמנים. מצד שני, עברו מאז שלושה חודשים, ונדמה שהסוד כבר נחשף. ובכן, כפר הנופש המדובר נמצא די בצפון, ליד חוף ים מרהיב, אם כי קצת מטונף. ההפקה מושקעת מאוד, ובמקום יש מלבד מצלמות המצלמות את המתמודדים מזוויות שונות, גם מצלמת רחף, משפחה שלמה של תאורנים ועשרות אנשי צוות. חוץ ממני באו לסקר את האירוע גם כתבים מ"Y בעשר" ו"ערב טוב עם גיא פינס". תפאורה של 30 ומשהו שמנים גורמת לרותם סלע, הכתבת של פינס, להיראות כמו בת אלים לפחות, כמו חייזר שנחת בטעות בבית חרושת לבצק אנושי. השמנים ואני מביטים בה בהשתאות.

 

אל יום הצילום הראשון הגיעו 35 מועמדים, וההפקה מזהירה אותי לא להגיד להם שבסוף היום יישארו רק 12. לא אמרתי, למרות שאני מניחה שהשמנים כבר ידעו זאת בעצמם. "השמנים" אגב, זה איך שקוראים להם אנשי ההפקה, אנשי יחסי הציבור, ובעקבותיהם גם אני. אם למישהו יש רעיון אחר איך אפשר לקרוא לחבורת אנשים שהגיעו לתוכנית הרזיה כי הם שמנים במידה מסוכנת והדבר היחיד המשותף להם זה שהם שמנים, שיגיד.

 

למרות רייטינג גבוה, 17 אחוז לתוכנית הפתיחה ו־19 אחוז לתוכנית הסיום, מספרים נאים מאוד בשביל ערוץ 10 שבו משודרת התוכנית, ההפקה סבלה מבעיות רבות במהלך העונה הקודמת, החל במלחמה בצפון שנתקעה להם באמצע העונה, וכלה בעובדה שהמתמודדים שהו בחוות ההרזיה רק חודש, ואחר כך חזרו לבתיהם, מה שהותיר מעט מאוד ריאליטי, ופגם ביכולתם של הצופים להיקשר למתמודדים המרזים.

בעונה השנייה זה כבר סיפור אחר. הפעם דאגה ההפקה לסגור את המתמודדים הרמטית לשלושה חודשים, שבהם אין להם שום קשר עם העולם החיצוני, והם מצולמים בחלק ניכר מהזמן בווילה שלהם, בשעת אימוני הכושר ובהליכות שהם עושים בבוקר על שפת הים. אולי בגלל זה רוב המתמודדים השנה הרבה יותר צעירים, בשנות ה־20 לחייהם. הרי לא פשוט לעשות פאוזה מבני זוג, מהעבודה ומהילדים למשך שלושה חודשים.

 

בשיחות שאני מנהלת עם המתמודדים (תחת עינם הפקוחה של אנשי יחסי הציבור וההפקה) מספרים כולם שהם ניסו המון דיאטות, ומבחינתם "לרדת בגדול" היא כמעט הזדמנות אחרונה לשנות את חייהם. רובם מדברים על בריאות. מצד שני, צריך לומר שיש הרבה מסגרות אחרות שבהן יכול אדם שמן לשנות את חייו. ועדיין, קיים זן של אנשים הנקראים "מפיקים", והם יטענו שדיאטה צריכה לא רק להיעשות אלא גם להיראות, ורצוי בפריים טיים עם הרבה רייטינג.

 

ציפי שביט, המנחה הנמרצת של התוכנית, עדיין כאן, למרות שמועות שלפיהן ההפקה לא היתה מאושרת מביצועיה בעונה הקודמת. אני בעד ציפי, בגלל שבראיון שנתנה לדודי מליץ המליצה לו להתקשר אליה כשהוא מתפנה רגשית. אכן, מסתמנת אפשרות מקומית לאשטון ודמי מקומיים.

 

כשציפי עולה על הבמה השמנים מוחאים כפיים בצייתנות, גם בטייק החמישי. הם עוד לא יודעים זאת, אבל למעשה ה־12 שממשיכים כבר נבחרו. אחד המתמודדים לא מסתפק במחיאות הכפיים ומוסיף קריאות, "ווו! האו! האו!" גרוניות.

"חיות", מסנן בבוז אחד מאנשי הצוות הטכני.

 

"אתם 35 אבל רק 12 יישארו איתנו בסוף היום", אומרת ציפי בחיוך של חמש יחידות בגרות במתמטיקה, "זה אומר ש־28 מכם ילכו היום הביתה"."23!", מתקנים אותה המתמודדים.

 

כולם כבר כאן חוץ מהמדריכים. מתברר שההפקה הכינה צניחת ראווה שבה אורלי ונדב צונחים ממטוס. השמיים מתמלאים בכעשרה מצנחים. שמונה מהם קשורים לצלמים, והשניים האחרונים אל אורלי ונדב, שצנחו עם מדריך. קצת מבאס. אי אפשר היה ללמד אותם לצנוח לבד?

 

לפתע אני רואה פרצוף מוכר. "היי איריס", זורחת לעברי מישהי. "היי", אני זורחת חזרה, למרות שמאז הצבא הפסקתי לזהות אנשים, "מה נשמע?". "מעולה. מי שומר עלייך?".

 

אהה, נופל לי האסימון. זוהי תחקירנית ההפקה, הידועה גם בכינוי "אשת הברזל", ששמרה עליי בשנה שעברה, כשנפגשתי עם המתמודדים לצורך הכתבה שליוותה את עליית התוכנית (אכן, מדובר במסורת). אז היא שמרה שלא אשאל את השמנמנים דברים כמו "מי כבר הודח מהתוכנית?", אבל עכשיו אף אחד לא עף עדיין, אז למה צריך שמישהו ישמור עליי? ומי זה יהיה לעזאזל? "את?", אני מנחשת, ונפרדת לשלום מהחיוך.

 

"ההה!" היא צוחקת, "אנחנו צריכות לעשות תיקון! כתבת עליי שאני אשת ברזל".

 

"בטח", אני עונה, "בטח". אני מתחמקת, והולכת לבדוק את חדר הכושר המתהווה של המתמודדים.

הוא נראה לא רע, ומכיל שישה הליכונים, שני זוגות אופני כושר, הרבה מכשירים, משקולות, כדורי פיטבול, פטריות שיווי משקל, מתקנים, והכל חדש מהניילונים. בדלת הסמוכה לחדר הכושר יש, במין תעלול ציני, מפעל לייצור טופו. מי אמר שלאלוהים אין חוש הומור?

 

כעבור יומיים אני חוזרת לנחשולים. זהו יום הצילום השלישי של התוכנית. כל המתמודדים עדיין שם. גם אשת הברזל. בין לבין אני מציצה פנימה אל תוך הווילה שבה הם מתגוררים וישנים בתנאי פנימייה. בחדרים ישנים יחד שניים שלושה אנשים, והסלון המרווח מלא מצלמות, פנסי תאורה, אנשי צוות ואביזרים, כך שבקושי אפשר לזוז.

 

אני מנסה להתיידד עם המתמודדים, ושואלת אותם אחד אחד מה הם אוהבים לאכול (הכל), מה הם שונאים (ירקות), ועוד פרטי טריוויה (החלום הגדול של רובם: בגדים אופנתיים וחתונה. מתוקים), אך מתברר שאחד מהם הסגיר פרט מסוים שאשת הברזל לא חפצה שיסגיר באוזניי. מכאן והלאה כל מתמודד שמגיע אליי לשאלון קצר מקבל ליווי צמוד מצידה, ובדרך אליי היא לוחשת באוזנו דברים שונים שאני חושדת שאינם "אני מתה לראות אותך בתחתונים", אלא מגבלות של מה מותר ומה אסור לומר לכתבת העוינת. תענוג גדול זה לא, ולמען האמת זה די מוציא לי את הרוח מהמפרשים.

 

"תגידי, מתי ההדחה הראשונה?", אני שואלת אותה בעוז. "איך זה להיות מבקרת מסעדות?", זו התשובה שאני מקבלת. כנראה, אני לא רוצה להאשים סתם, שהיא ניסתה להעביר נושא.

 

למרות שמערכת היחסים בינינו כבר אינה של "החברות הכי טובות", היא מוציאה אותי לאכול ארוחת ערב באיזה פונדק במרכז החווה. בעל הפונדק מתברר, ידוע בחומוס שלו. "נירה רוסו כתבה עליי", הוא מתגאה ומראה לי כתבה שפורסמה בעיתון. אני קוראת ורואה שאכן היא כתבה על החומוס שלו. כתבה שיש בו יותר מדי שום, אבל כנראה שבמקומות מסוימים עצם העובדה שכותבים עליך בעיתון זה סוג של המלצה, ולא משנה מה כותבים. החומוס דווקא מתגלה כסביר ומעלה. אותי לא מפחידים ביותר מדי שום.

 

חדר הכושר של המתמודדים נמצא כ־50 מטר מאיתנו ובעל הפונדק מתכוון לנצל זאת לתועלתו הפרטית. "אני שם מאוורר גדול תעשייתי על הגג ומעיף אליהם את הריח של האנטרקוט. הם ישתגעו", הוא מדווח, ומקפץ מיד לרעיון מעולה מספר שתיים, "עוד שבוע הם כבר יהיו רעבים, אני אתחיל למכור להם צ'וריסוס במאה שקל. אני אבוא אליהם בלילה כמו סוחר סמים עם צ'וריסוס", הוא צוחק.

 

שבעה וטובת לב אני נכנסת אל אולם הספורט שבו מבצעים המתמודדים ב־19:00 את האימון הראשון שלהם עם אורלי ונדב.

 לפתע אני שומעת את אורלי לוחשת לקבוצה שלה, "הבלונדינית הזאת היא מ'פנאי פלוס', אלה רוצים רק ללכלך! אבל אתם לא תתנו לה!". ובכן, אני הכי בעד לבנות קצת Team spirit, אבל לא על הגב שלי בבקשה, אורלי. תודה. אני ממש מתחילה להרגיש כמו פרסונה נון גראטה. איני יודעת אילו סודות שומרת ההפקה מפניי, ולמה הם מתנהגים כמו בקורס קאדטים של המוסד, אבל את החיילת הזו הם איבדו.

 

בעוד המתמודדים טוחנים הליכות על ההליכונים שלהם, מספרת לי אשת הברזל שמחר היא נוסעת הביתה כי "מחר את לא מדברת עם המתמודדים, נכון? רק צופה". ולצפות כנראה מותר לי בלי ליווי, אבל אני מחליטה לוותר. אחרי לילה בצפון אני מתניעה את המכונית שלי ונוסעת הביתה. שיהיה בהצלחה לכולם, מקווה שתרזו ושיהיה אחלה רייטינג, שלא תהיה מלחמה באמצע ושלא תערבבו בין פחמימות וחלבונים.

 

והכי אני מקווה שציפי שביט, זאת שהיתה לפני 20 שנה האנג'לינה ג'ולי של פלתיאל, תמשיך להופיע בטלוויזיה. אם שביט, אלילת ילדותי הנצחית, מנחה תוכנית בפריים טיים, אני מוכנה לספוג כמעט הכל.