אורח נטה ללון

"רטרו" האילתית מפציצה אותך בכל כך הרבה אוכל טוב, שאם היא לא היתה במלון מרידיאן המלצרים היו נאלצים להציע מיטות במקום קינוחים

"פנגס", לחשתי ברוך מתוך שלולית השתן שהיתה פעם גבר עם כבוד עצמי, "בוא ונתרחק מהאספלט, בוא ונימלט אל הלגונות השקטות, בוא לאילת, לאילת". לגבי הדרך לאילת, אולי תוכלו לקרוא פה בעתיד. לגבי פנגס, לחשתי את מה שלחשתי לו אחרי שהנ"ל התעקש לתת גז בקאדילק תוך שהוא מספר לנו בדרך סיפורי אימה כמו "הנה, בפנייה הזאת צריך להיות עדין עם הגז (ואת זה הוא אומר עם שתי רגליים ומשקולת של 40 קילו על הדוושה, כן?), אחרת נכנסים לא טוב לסיבוב הבא ומאבדים את האוטו, כמו שקרה ל־X המסכן שדפק פה את הכתף/ ברך/ ראש/ אופנוע שלו". כי לפנגס, זאת יש לדעת, על כל חבר שלם מכף רגל ועד ראש, יש לפחות עשרה חברים חסרי חוליות, או בעלי חוליות שמפוזרות ברחבי הארץ כמו של מאג בסוף תרח"ט.

 

כדי לאזור אומץ התחברתי לבקבוק גרנט'ס אייל־קאסק, וכך יצא שעוד לפני שהגענו למנה העיקרית באילת, התרסקנו לתוך ערימת בשרים במסעדה אחרת בדרך. לאור המצב שבו הגענו למלון מרידיאן, לו היה זה בית אבות ולא בית מלון היינו מובלים למחלקה הסיעודית ולא לסוויטה.

 

דווקא יפות, הסוויטות הכפולות של מרידיאן. אם בסוויטה רגילה הילדים ישנים בסלון וההורים בחדר השינה, כאן יש הפרדה מוחלטת בין שני החדרים, מה שהופך את הסקס לאופציה מוחשית אפילו בחופשה משפחתית. נשמע טוב? ובכן, לשותפי לחדר קראו אילן וערן. זה יכול להסביר למה סקס לא היה בסיפור הזה, אבל לא ממש מסביר מה עשיתי בחדר הכושר של המלון רבע שעה אחרי הצ'ק־אין.

 

מאחר שנהנינו מאוד מהאירוח במרידיאן, אני מרשה לעצמי תלונה קטנה: לא הגיוני לדרוש מאורחי המלון 35 שקל על שימוש בחדר הכושר. נכון שהשימוש הוא יומי, ושיש שם גם סאונות וג'קוזי, ושכך עושים כל בתי המלון בעיר — אבל רבאק, בשביל שני הליכונים וכמה משקולות חלודות, דחוסים בחדר שגודלו כממ"ד, לחייב אקסטרה?

 

מותש מאימון על בטן מלאה בשרים ואלכוהול צלעתי בחזרה לסוויטה. ע' ו־א' ישנו שנת ישרים כזאת, שחששתי שמא היה מי שחשב כי סקס בסוויטת גברים הוא אופציה, ודי היה במחשבה המטרידה הזאת כדי לגרום לשנתי לנדוד. כך שלארוחה ב"רטרו", המסעדה המפוארת של המלון, הגעתי כבר על סף אפיסת כוחות.

 

ישנן מנות

עייפות היא מדכא תיאבון ידוע, הרהרתי בעודי מתיישב בקצה שולחן האוכל, שהיה מלא כולו בגברים עליזים — אוקיי, נסחפתי, בגברים שמחים — כמו שרק גבר אחרי שנת צהריים ולפני לילה בלי האישה יכול להיות שמח. חוץ ממני, כמובן. ולא רק כי אין טעם לחיי אפילו רגע אחד בלי אשתי האהובה, שמחזיקה בריטיינר שלושה עורכי דין עם אופי של רוטוויילר — אלא גם כי עד שהלכתי כל כך יפה על ההליכון, להתחיל להתמלא עכשיו מתפריט שלם?

 

כצפוי, כל ההתנגדויות הוסרו מיד עם בוא המנות הראשונות: סלט עגבניות קלופות עם פלפל ירוק חריף, שום וכוסברה; מסאבחה של שעועית אדומה עם טחינה; חציל בלאדי שרוף על פחמים עם טחינה וסומאק; סביצ'ה דג עם סלט צנוניות, פלפל חריף ועלים ירוקים; סרדינים נשואים (תנחומי חבר'ה, יופסקו לאלתר הנישואים בבעלים חיים) עם סלט של גרגירי חומוס, זרעי אניס וכוסברה; כנפי עוף במיץ רימונים, שום וג'ינג'ר; טבולה בורגול עם עשבי תיבול, לימון וסומאק; סלט חי של ירקות שורש ועלים ירוקים; וסלט עלים עונתיים ברוטב לימון קלוי ודבש.

 

אתם עדיין איתי? אוקיי, אז העגבניות היו מעולות. בכלל, מי שעושה שימוש מושכל בשילוב הפשוט כל כך של עגבניות וכוסברה, קונה אותי כבר מהביס הראשון. החציל־בלאדי החרוך עם הטחינה כבר היה למנה שבתל אביב מוכרים גם בפיצוציות, אבל עדיין נשאר סוג של אס, אסלי לישראלים ואקזוטי לתיירים. הסביצ'ה והסרדינים קיימו רק חלק ממה שהבטיח צירוף המרכיבים המעניין — מוזר מעט, לנוכח השיחוק בתחום הדגה בעיקריות — ובכנפי העוף לא נגעתי. מי שמגיש לי כנפי עוף כאילו רמז לכך שיש לי בעיה מגדרית, וכבר היה עדיף שיאמר לי את זה ישר בפנים, אם הוא גבר. הטבולה היתה פצצה, כך גם סלט ירקות השורש החיים (מנה שפירושה בדרך כלל "הנה משהו שתלעס במשך שעות, עד שתוותר וכבר תבלע אותו שלם", אבל במטבח של "רטרו" פיצחו את הנוסחה וגרמו לי לטחון עוד ועוד). גם סלט העלים העונתיים, משהו שנשמע כמו תוספת לעסקית, היה מושקע וטעים במיוחד.

 

אלא מה, צריך קיבה מאוד מפותחת כדי להמשיך מראשונות כאלה לעיקריות כמו — קחו אוויר — סטייק סינטה 300 גרם מוגש על מגדל תפוחי אדמה ובטטה; כבד עוף בציר בקר מוגש על פירה; אנטריקוט מיושן 400 גרם מוגש עם (בניגוד ל"על") מגדל תפוחי אדמה ובטטה; צלעות טלה ברוזמרין מוגשות עם סלט קוסקוס קר ופירות יבשים; פרגית במרינדה של ג'ינג'ר, נענע ושום; קבב דג ים על תבשיל חומוס מרוקאי; פילה מוסר ברוטב פלפלים ותבשיל פול ירוק; ופילה דניס עם שמן זית, לימון כבוש ועשבי תיבול. בהתחשב בזמן שלוקח לקרוא את כל זה, אתם בוודאי יכולים להעריך את משך העיכול.

 

רטרו ספקטיבה

הציון הסופי של "רטרו" גבוה, גם אם מדובר בממוצע המשקלל עיצוב מדהים (אולם גדול ורחב ידיים שכמוהו רק מעטים במקומותינו), שירות מצוין ותפריט מגוון ומפתיע בהשראת ישראל אהרוני ורפי כהן. באשר לאוכל, הראשונות עם המאפים הטריים נותנות פייט רציני כמעט לכל מסעדה טובה בעיר. העיקריות, תלוי מאיזה עדה אתם: קרניבורים שנוהגים לאכול בשר במסעדות לא כשרות יאששו כאן שוב את האקסיומה שאין חיה כזאת בשר כשר טעים. הטיפול בדגים — בעיקר הדניס והמוסר— מצוין, ומנת הטלה היא מהטובות שאכלתי לאחרונה.

 

מסקנה: הרטרו היתה ונשארה אחת האופציות הטובות באילת. תוסיפו לזה את חדרי המרידיאן, שהם הפחות קלסטרופוביים מכל מלונות העיר, וקיבלתם גם חלל עיכול מושלם במרחק מעלית מזירת הפשע. כלומר, בהנחה שמרוב עייפות, ומטעמי דיאטה, החלטתם כמוני להמיר את הדאנס־בר המעוצב של המלון בחרופ של חננה, בעוד ששאר חברי למסע יצאו ללגום את העיר לדעת עד לקריאת שמע של שחרית.

 

רטרו, מלון מרידיאן אילת, טל': 6383353־08

 

ברומטר: גלובוס גרופ

קיוטו־סלסה הוא בר שמציע ויסקי יפני במסעדה עם טאץ' לטיני ותעריף אירופי. מה לא ברור?

 

כמעט כל מסעדה שמכבדת את עצמה מחזיקה בר בשוליה, אבל רק במעטות מהן מצליח הבר לשמור על אוטונומיה של שתיינים בתוך חלל ההסעדה הגדול. קיוטו־סלסה, שהוסיפה למטבח היפני נגיעות לטיניות עוד בתקופה ש"סושי־סמבה" היתה רק בחו"ל, מצליחה לעשות את זה ביג טיים. בעיקר בזכות אופיר, סמ"פ צנחנים במיל'. אם הוא לא מגיש לכם משקאות מעבר לבר, זה כי הוא בדיוק רודף בשבילכם אחרי מבוקשים.

 

הבר החבל"זי של קיוטו־סלסה מציע הכל — כולל כל סינגל־מאלט שתעלו על דעתכם — אבל אם כבר נכנסתם למסעדה יפנית (אוקיי, "עם טאץ' לטיני") עדיף לזרום עם המקור, לנסות ויסקי יפני ולהבין שזאת רק שאלה של זמן עד שהיפנים יעשו לתעשיית הוויסקי את מה שעשו לתעשיית הרכב.

 

קחו למשל את הווריאציה של אופיר ל"צוללת", שממנה השתכרתם פעם בנח"ל: כוס סאקה חם עומדת ישרה בתוך כוס בירה קרה (שמוגשת בכוס ויסקי), מין יחסים אסורים בין לונג־דרינק לצ'ייסר, שילוב מפתיע ומענג עד מאוד. מאותגרי הכבד יסתפקו ביין שזיפים עדין עד חיוך, או בסאקה לא מסוננת עם משקעי אורז שצובעים את המשקה בלבן שקוף (או כמו שהעירה לוגמת אקראית: "זה לא נראה כמו משהו ששותים מתוך כוס").

 

ליד הדרינקים מוגשות מנות בר מיוחדות כמו סקאלופ או רצועות סינטה (לא באותה מנה) צרובים על הגריל, ספרינג־רול פירות ים, טורטיית דניס, סביצ'ה אנטיאס ועוד — כולם מפנקים, אם כי לא ממש זולים (34־39 שקל למנת בר). רף מחיר כזה ממתג את קיוטו־סלסה כמקום לברוקרים ואקזיטאים צעירים בנוסח "מסודרים" — או לכוסיות בשאיפה לחתן בשלב הפוסט־אקזיט של חייו, שיושבות על הבר ותולות עיניים כלות, תרתי משמע, בשוק האשראי שמסביב. בשלוש מילים: להיות גיל שווייד.

 

קיוטו־סלסה, מונטיפיורי 31 (פינת יבנה), תל אביב, טל': 5661234־03

 

ציון 9