פרשת השבוע: על קידוש החיים

פרשת אמר אוסרת בצורה חד משמעית על הכהן להיטמא למת, בנימוק "שאסור לחלל את הקודש" ומהי אותה 'קדושה'? זאת קדושת החיים, האופטימיות. קדושתו של ה'יש' - הקיום שלנו והסובבים אותנו, של עולם שבו השמש חוזרת וזורחת. הפרשה

יום חמישי בלילה. אני חוזר עתה מאזכרה של חבר יקר שנפטר לפתע באמצע שנות ה-40 לחייו, מותיר אחריו ילדים צעירים ואף רכים. הלב שקוע בצער, איך ממשיכים מכאן הלאה? מה אומרים להם? בדרך, אני שומע ברדיו את הקולות העולים מכיכר רבין, ובעיקר קולותיהם של ההורים השכולים המדברים מתוך 'הבור השחור' הנורא שלהם, איך ממשיכים מכאן הלאה?

 

ביום יום, אולי בגלל שאני רב קהילה החשוף לצרותיהם הפרטיות של האנשים, אני מבחין בנטייה לפסימיות בעיקר בעת משבר. איבוד תקווה, ייאוש, הלב העולה על גדותיו מצער וסותם את כל חדרי הנפש, ובעיקר מעוור את העין מלהבחין במוצא אפשרי, ואפילו כשיש יותר ממוצא אחד?

 

הסיכון להתמכרות אל 'החסר', אל 'הבור בלי התחתית' קיים בפני כל אדם. כמו 'ביצות המתים' בספר 'שר הטבעות' המושכות את החיים לגעת בהם, להתמסר אליהם.

 

'החסר' הוא כמו מגנט ששואב את כוחו משני גורמים: ראשית, חשיבותו של 'החסר' לחיינו, ושנית, האינסופיות שבעיסוק ב'חסר'. הלב עוסק באופן אובססיבי בשאלות המנקרות: מה היה קורה אילו משהו היה משתנה בימים שקדמו לקטסטרופה ואולי מונע אותה? כיצד ה'חסר' היה מגיב לכל מה שקורה ביום-יום בלעדיו? והאם הם 'החסרים' יודעים את כל מה שקורה? האם הם איתנו, עכשיו? הלב פונה אליהם, האם הם עונים? האם תחושת המליאות המזדמנת שאחרי הפניה שבלב, היא סוג של תשובה? או אשליה זמנית, עד לכאב הבא?

 

התורה קוטעת את הרצף האינסופי המדרדר והמשתק הזה, בצורת תנועת מלקחיים, המאפשרת את האבל מחד אך מגבילה ומסיימת אותו, מאידך.

 

פרשת השבוע 'אמר' אוסרת בצורה חד משמעית על הכהן, שהוא נושא לפיד הרוחניות בעם ישראל, להיטמא למת. אסור לו ללכת ללוויה (אלא לעמוד מרחוק), אסור לו להיכנס לבית קברות ולהיצמד אל נקודת המעבר המפחידה והמדהימה שבין החיים למוות. התורה רואה זאת כפגיעה ב'קדושתו' של הכהן. מותר לו להתאבל ממש רק על קרובי משפחתו הישירים. לכהן הגדול גם הפריבילגיה הזו, נמנעת. אסור לו להתאבל על אביו ואמו אפילו. שוב הנימוק אותו נותנת התורה הינו האיסור לחלל את הקודש. מהי אותה 'קדושה' שאל לכהנים לחלל אותה? זאת קדושת החיים, האופטימיות. קדושתו של ה'יש', עלינו להיצמד אל 'היש'. ה'יש' הוא הקיום שלנו עצמנו של ילדינו ונכדינו, של עולם שבו השמש חוזרת וזורחת. עולם שבו אחרי החורף חוזר האביב.

 

"למדני אלוקי ברך והתפלל על נוגה פרי בשל", שרה לאה גולדברג בזמן שקיעתה. הציווי לדבקות בקדושת החיים נכונה גם למי שאיננו כהן, ההלכה מאפשרת ומגבילה. יש את ימי השבעה, השלושים, השנה ואחר כך נשאר רק יום הזיכרון השנתי.

 

וכך כותב הרמב"ם בחכמתו הרבה: "אל יתקשר אדם אל מתו יותר מדי ...שזהו מנהגו של עולם. והמצער עצמו יותר על מנהגו של עולם הרי זה טפש", דהיינו, המתמכר אל 'החור השחור' הוא 'טיפש' משום שהוא נאבק במציאות ההכרחית של העולם שהיא היות האדם 'בן תמותה'. האדם צריך ללמוד לקבל את המציאות, על צדדיה הקוטביים.

 

ומן הצד השני קובע הרמב"ם: "כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים הרי זה אכזרי, אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה...". גם התעלמות, אדישות, ההדחקה של הצער כדרך להתגוננות איננה בריאה ונכונה. היא מהווה מידה של אכזריות ואטימות הלב.

 

שתי מילות מפתח למדים אנו בפרשה המופלאה של השבוע: האחת: "קדושה" דהיינו קדושת החיים, קדושת ה'יש'. השנייה: איזון, מתן ביטוי נכון ובריא לכל צדדי הקיום. שבת שלום ורק טוב.