מסריח מרוח נעורים

באלבום החדש והפונפוני שלה, הפכה אווריל לאבין מסקייטרית מגניבה למכונת להיטים עילגת ומביכה. הפאקצות ימותו על זה, כל השאר יכולים לגשת למקור

 

אם היינו פקאצות בנות 14 עם לק שחור על הציפורניים ואולסטארס אדומות, היינו אומרים לכם שהדיסק השלישי של אווריל לאבין הוא מהמם, מדהים, מושלם ופ33ה. אבל אנחנו לא. ולמזלה של לאבין, יש יותר פקאצות ממבקרי מוזיקה - והפקאצות האלה הולכות להיגנב על הדיסק הזה בהמוניהן.

 

בדיוק כמוהן, גם הדיסק הזה אנרגטי, קופצני, חצוף ומסריח מרוח נעורים. בדיוק כמוהן, גם הוא לא ממש ממוקד, קצת עילג ולרגעים פשוט מביך. בתחרות "האלבום שהכי דומה לקהל היעד שלו" הוא לוקח בקלות את המקום הראשון. זה לא עוזר לו להיות אלבום טוב במיוחד.

 

כמעט כל שיר באלבום הזה יכול להפוך בקלות לרינגטון עם 20 מיליון הורדות, וסביר להניח שזה גם מה שיקרה. להיטי אם.טי.וי אחד אחד, שלוש וחצי דקות מקסימום החתיכה כולל פזמון חוזר, מפופ גיטרות מכוסח עם מחיאות כפיים וצרחות של צ'ירלידרז בפומפונים מהסוג שהפיקסיז המציאו וגוון סטפני שיכללה ("Girlfriend") ועד בלדות לחות וצווחניות ("‭When

You're Gone" ו-"Holding On Keep") שמתחננות שיכניסו אותן לפסקול של איזו דרמת נעורים אמריקאית. אבל את כולם מלווה אותה תחושה חמוצה שמסתובבת בבטן אחרי בליסה מהירה של ג'אנק בורגר: מעט מדי בשר, יותר מדי פלסטיק.

 

אווריל לאבין היתה פעם מגניבה. באמת. אלבום הבכורה שלה היה מרענן כמו תחבושת היגיינית חדשה והביא איתו למצעדים, בצעד שתוכנן על ידי מיטב מעצבי התדמית, גירל פאואר מסוג שלא היה בהם קודם: סקייטרית קטנטנה בת 17 במכנסיים רחבים, קצת טום בוי, שעושה רוקנרול מתוק עטוף באריזת צלופן פופית מרשרשת. סוג של בריטני ספירס למתבגרות מתוחכמות.

 

אחרי אלבום שני לא פחות מחוצ'קן היתה אמורה להגיע עכשיו קלישאת הפופ המכונה אלבום בוגר. במקום זה קיבלנו את אותה ילדה קטנה עם אותה פוזה, שבמקום להיות זאת שמכתיבה את הטון נשמעת פתאום כמו חיקוי דהוי של קלי קלארקסון. על סקייטבורד.

 

The Best Damn Thing - אווריל לאבין