ביומו השני של שבוע זכויות האדם נרצחה בכרמיאל נטליה פסימניוק בידי בן זוגה, שגם פצע קשות את בנה בן ה-12. המניע לרצח היה רצונה לעזוב אותו, ובחירתה להתפרנס מעבודה שלא מצאה חן בעיניו. קצת אחריה נרצחה צהלה גלפנד בידי בעלה. באותו יום הוצנע בעמודי החדשות הנתון הבא: אחת מכל ארבע נשים הרות בארץ מוכה, בדרך כלל בגלל סירוב לקיים יחסי מין. נשים, מסתבר, למרות שהן מהוות 51% מהאוכלוסייה, עדיין מיעוט נרדף, וזכויות האדם שלהן נדחקות לשוליים.
אין ספק שלו היינו מתעוררים מדי בוקר במקום לידיעות כמו-שגרתיות על רצח, אונס, תקיפה, השפלה וסחר בנשים, לצרור ידיעות שמעדכן אותנו על פגיעה שיטתית בגברים, היו אמות הסיפים של היכלי הדיון הציבורי רוטטות. סוציולוגים, פסיכולוגים ומומחים לריפוי הנפש הציבורית היו מזדעקים. תקציבים היו מופיעים יש מאין, תוכניות חירום היו נערכות, קופירייטרים היו מגייסים את שנינותם לטובת קמפיינים ציבוריים, ומדגם של נשים אלימות היה נתלה בכיכר העיר - למען יראו וייראו. במקום זה, רוב מקרי האלימות הקשה נגד נשים נותרים כמעט ללא תגובה, בעוד תשומת הלב הציבורית נחמסת לטובת חיבוטי הקריירה של פוליטיקאי זה או אחר.
העולם עסוק בדברים אחרים
80% מעשרים וכמה מיליוני הפליטים בעולם הם נשים וילדיהן; 25% מנשות תבל סובלות מאלימות פיזית מצד הגברים שבבתיהן; מחצית מחסרי הבית בארה"ב הן נשים, שרובן ברחו מבתיהן בגלל אלימות. למרות כל זאת, עדיין לא כל מדינות המערב רואות באלימות רדיפה המצדיקה הענקת מעמד של פליט.
הנתונים הנ"ל הוצגו לפני חודשים ספורים בוועידה הבינלאומית "בייג'ין +5", שניסתה לבדוק מה השתנה במעמדן של הנשים ב-189 המדינות שחתמו על האמנה שנוסחה בוועידת בייג'ין הקודמת. תוצאות הבדיקה אינן מעוררות אופטימיות. מתברר כי רוב הממשלות מוכנות להגן על זכויות הנשים רק כשהן מתפנות מטיפול בבעיות פוליטיות אחרות. הן מקצות תקציבים רק אם אין על השולחן נושאים בוערים ממש - כמו בחירות נניח, או שלמות הקואליציה - וגם אז הן נמנעות מלעורר מהומות בהרחיקן את תשומת הלב מהנושא.
"באמת נורא ואיום, לאן הגענו, לאן הגענו"
בהודו, בפקיסטן, במצרים, בערב הסעודית, בדרום אפריקה ובמדינות רבות אחרות, נרצחות מדי יום עשרות נשים שהתנהגותן לא נראתה ראויה בעיני מי שנחשב לראש משפחתן. נרצחות - ואיש אינו עושה דבר. היינו רוצים לחשוב על ישראל כעל מקום חשוך פחות, אבל גם פה מתעקשת המדינה לפקח מקרוב על מערכת הרבייה של האשה, להעניש אותה על בחירותיה המיניות, להחביא אותה במקלטים (בימים טובים שבהם ניזכר מישהו לתקצב מקלטים כאלה), להפקיר אותה חסרת הגנה, ובעיקר לצקצק בלשון: "באמת נורא ואיום, לאן הגענו, לאן הגענו".
האפולוגטיקה של האלימות נגד נשים אומרת שאין מה לעשות: בזמן שהחברה נמצאת בלחץ ובמתח, הרחובות בוערים, הכדורים שורקים והאגרופים נשלפים - אין פלא שהחלשים סובלים. אבל סדר הדברים האמיתי הוא הפוך: חברה שאינה עושה דבר מול השימוש בכוח בבית פנימה ומאפשרת לחזקים לרמוס את החלשות, היא חברה המגדלת אנשים שיודעים לדבר בלשון הכוח בלבד. מכאן קצרה הדרך ליישום לשון זו בסכסוכי שכנים.
הסלחנות הנינוחה של החברה הישראלית כלפי האלימות נגד נשים תרמה לא מעט להולדתו של הלב המוכן לדכא, להשפיל, לשלוט, לקפח, להתעלל ולפתור עימותים בכוח - לב שנוהג בגסות כלפי מצוקתם של מיעוטים מכל הסוגים.
דפנה לוי, עיתונאית