דם חם

קוונטין טרנטינו, הבמאי הכי פרוע בסביבה, מכה שוב. רגע לפני פסטיבל קאן, שם יוצג סרטו החדש "חסין מוות", הוא מדבר על משמעות הפסטיבל עבורו, האלימות בסרטיו ומה הוא עושה כשהוא לא עובד. ושימו לב: הוא אומר "פאקינג" רק פעם אחת

קוונטין טרנטינו, שיש הטוענים שהוא הבמאי האמריקאי המשפיע ביותר של העשור האחרון, מסתובב בימים האחרונים במצב רוח מרומם. "חסין מוות", חציו השני של הסרט "גריינדהאוס", המחווה האוהבת שלו ושל חברו הבמאי רוברט רודריגז ("עיר החטאים") לסרטי האימה של שנות ה-70, התקבל לתחרות בפסטיבל קאן, שחוגג השנה יומולדת 60.

 

מדובר במחווה לסרטי האקספלוטיישן, אותם סרטים הוליוודיים דלי תקציב שהיו משופעים בניצול ציני של דם, צרחות ובחורות חתיכות וסיפקו בידור זול שהזרים את ההמונים (בעיקר הצעירים שבהם) לקולנוע. טרנטינו גאה במיוחד בכך שהוסיף חומר מצולם לסרטו בן ה-87 דקות, שיוצג כסרט נפרד.

 

למעשה, חוץ מבארצות הברית, שם "גריינדהאוס" מוצג כסרט כפול (שיחד עם סרטו של רודריגז, "כוכב הטרור", מגיע ל-192 דקות), ברוב הארצות יוצגו שני סרטים נפרדים - זה של טרנטינו וזה של רודריגז. אלינו יגיע הסרט ב-31.5, כ"שכוכב הטרור", סרטו של רודריגז, יגיע ב-21.6.

 

האיש בשחור

פגשתי את טרנטינו במלון ארבע העונות בלוס אנג'לס כחלק ממפגש שערך עם התקשורת הזרה בהוליווד. טרנטינו נכנס לחדר עטוף בשחור: מכנסיים שחורים, טי-שירט שחורה ומעליה מעיל עור שחור. הוא מלא תשוקה כשהוא מדבר על עבודתו, ועל סרטים באופן כללי, והוא מרבה להשתמש במחוות ידיים ותנועות מוגזמות.

מחווה לסרטי האימה של שנות ה-70. רוברט רודריגז וקוונטין טרנטינו

 

מלבד השמחה על סרטו החדש, יש עוד סיבה לעליצות שלו: הערב טרנטינו פותח את פסטיבל ה"גריינדהאוס", הבייבי החדש שהוא מארגן בלוס אנג'לס. כהיסטוריון חובב, טרנטינו אומר שבכל שנה הפסטיבל יוקדש לעשור אחר: "השנה עשיתי אותו אקסקלוסיבי לשנות ה-70. בשנה הבאה הוא יוכל להיות מוקדש לשנות ה-60 או ה-80. הספרייה שלי גדולה מספיק".

 

בדומה לסקורסזי, טרנטינו מכור לקולנוע וחייו נשלטים על ידי סרטים. בבעלותו ספרייה מכובדת למדי של סרטי 16 ו-35 מ"מ הכוללת סרטים מכובדים כמו מערבון הקאלט של האוורד הוקס וג'ון וויין, "Rio Bravo" ("אני עדיין לא מאמין שיש לי עותק 35 מ"מ של זה"), בנוסף לסרטי סקספלוטיישן, אמריקאים וזרים, ששימשו חלק משמעותי מהחינוך הקולנועי שלו (בעיקר בימיו כמוכר בחנות וידאו) ועיצבו את ראייתו האסתטית והפילוסופית על עולם הקולנוע.

 

"קפצתי וצרחתי כאילו אני במשחק פוטבול"

פסטיבל קאן, המלכה של כל הפסטיבלים הבינלאומיים לקולנוע, תמיד תפס חלק משמעותי מחייו של טרנטינו. רוב סרטיו הוצגו פה, כולל הראשון, "כלבי אשמורת", להיט סאנדאנס אולטרה אלים משנת 1991 שהשפיע על דור שלם של במאים. "ספרות זולה" זכה בשנת 1994 בפרס הראשי בקאן, דקל הזהב, רגע שמחשיב טרנטינו לשמח בחייו. "אני זוכר שקראתי על קאן כילד קטן", הוא אומר בעיניים פעורות לרווחה, "ותמיד דמיינתי מה הולך שם. 'כלבי אשמורת' לא השתתף אומנם בתחרות הרשמית, אבל זכיתי לראות את סרטי הראשון מוצג ב-Grand Palais וזה היה פנטסטי".

"אני חייב לחיות את החיים כדי שאוכל להחזיר להם משהו". טרנטינו מביים

 

טרנטינו אומר שלשמוע את קלינט איסטווד, שהיה נשיא חבר השופטים בשנת 1994, מכריז על "ספרות זולה" כזוכה הגדול, היה ללא ספק רגע מגדיר בחייו ופסגת הקריירה שלו נכון להיום. "קפצתי וצרחתי כאילו אני במשחק פוטבול", הוא משחזר, "דקל הזהב יותר חשוב לי מהאוסקר שקיבלתי עבור תסריט מקורי. הדבר היחיד שיותר יוקרתי מרשימת הבמאים שזכו בדקל הזהב הוא רשימת הבמאים שלא זכו. אני גאה להיות בקבוצה הראשונה".

 

בשנת 2004 טרנטינו התבקש להוביל את צוות שופטי קאן בעצמו. תחת הנהגתו הפעילה בחר חבר השופטים בסרטו הדוקומנטרי של מייקל מור, "פרנהייט 9/11", וגרם לסערה עולמית שהיתה די מפתיעה מאחר שטרנטינו, בניגוד לבמאים כמו ספייק לי או אוליבר סטון, לא נחשב ליוצר פוליטי.

 

אין לפוליטיקה השפעה על עבודתך?

 

"שום דבר בעולם לא שינה את האמנות שלי", הוא אומר בתוקף, "הקול שלי, הדמיון שלי, הדמויות והסיפור שלי הולכים ללכת לאן שהם הולכים ללכת, בלי קשר לכדור הארץ. זה לא אומר שסרטיי לא קשורים כלל לחיים. אני לא חושב שהסיבה שמראיינים אותי היא בגלל שביימתי כמה סצינות אלימות וסנסציוניות בסרטים. חלק מהסיבה שאתה פה מראיין אותי היא בגלל הדיאלוגים והדמויות שלי, והלב האנושי שבדמויות האלה. אני מאוד מקושר לעולם וללב האנושי כשזה נוגע לדמויות ודיאלוגים".

 

"אני לא חושב שסקס או אלימות מזיקים לצופים"

"חסין מוות" הוא המחווה של טרנטינו לסרטי האימה הבוטים של שנות ה-70. אבל טרנטינו מחשיב את סרטיו לאישיים, בגלל שרעיונות ומוטיבים עוברים סינון דרך הרגישות האישית שלו. הוא גם אוהב לערבב ז'אנרים שונים, כמו אימה וקומדיה, מונולוגים ארוכים ואקשן מחוספס (מה שבא לידי ביטוי בצורה בולטת ב"ספרות זולה", שעמוס במשפטי שורה אחת שנכנסו להיכל התהילה הקולנועי).

התוצאה היא עבודות עשירות ודחוסות, שעמוסות במחוות, הפניות וציטוטים מסרטים אחרים, ועדיין נושאים את חותמתו האישית של טרנטינו.

 

עד עכשיו, טרנטינו רגיל להאשמות על שימוש באלימות גראפית מיותרת בסרטיו, מסורת שהתחילה בסצינת חיתוך אוזן השוטר ב"כלבי אשמורת" ובוימה כחלק ממיוזיקל. הוא עדיין צוחק על כך שכשהסרט הוקרן בקאן, נתלה שלט מחוץ לאולם המזהיר צופים עם בעיות לב.

 

לזכותו, טרנטינו מעולם לא התנצל על האלימות המוגזמת והאינטנסיבית בסרטיו. "אני לא חושב שסקס או אלימות מזיקים לצופים, חוץ מאשר לילדים", הוא אומר, "אבל זה לא עניין שלי, זו אחריות ההורים להחליט למה לחשוף את ילדיהם".

 

ועדיין נשאלת השאלה האם בעידן זה של טכנולוגיה נגישה ולא יקרה, מה יהיה עם ילדים שמשיגים בכוחות עצמם תוכן אלים.

 

"זה חלק מהילדות", אומר טרנטינו, "חלק מלהיות ילד זה להסתכל על מה שאתה לא אמור להסתכל עליו, להתרגש מראיית הפרי האסור".

 

אוהב את הנשים שלו חזקות

חוץ מסרטו הראשון, שנשלט על ידי נוכחות גברית, סרטיו של טרנטינו נוטים להתמקד דווקא בנשים. "ג'קי בראון" נכתב במיוחד עבור פאם גריר, "קיל ביל" עבור אומה תורמן. בזמנו, טרנטינו ראה בתורמן כמוזה שלו, בדומה לדרך שמרלין דטריך היוותה השראה לבמאי ג'וזף וון סטרנברג. תורמן חשה מאוימת קלות מההשוואה הזו, בין השאר בגלל הקשר הסבוך והרומנטי בין סטרנברד ודיטריך שלא התקיים במקרה הזה.

 

"חסין מוות" גם שם במרכזו דמות נשית. למעשה יש שם שמונה תפקידים שנכתבו במיוחד עבור נשים ורק אחד שנכתב עבור גבר (קורט ראסל כרוצח הסדרתי).

טרנטינו טוען שבזמן שהנשים שלו חזקות, הוא לא נותן להן מאפיינים גבריים. "אני חושב שזו תהיה רמאות אם הייתי עושה אותן גבריות", הוא מספר, "הן קשוחות מאוד, אבל זו לאו דווקא תכונה גברית. הנשים שלי עומדות על זכותן, אבל זו לא תכונה גברית - זו תכונה אנושית. אני גאה בדמויות הנשיות שלי כי הן מדברות כמו נשים אמיתיות. זה לא כאילו שאני ג'י.די סאלינג'ר, מחבר 'התפסן בשדה השיפון', שיושב כל היום בבית ומנסה להיזכר איך אנשים מדברים".

 

"חסין מוות" מסמל את הסרט הראשון שבו טרנטינו היה גם אחראי על בימוי הצילום. טרנטינו אומר שלמרות שהוא נהנה מאוד, הוא לא מחשיב את עצמו לצלם קולנוע: "במאי שמתפקד כצלם של עצמו רק לוקח אחריות על הצילום, בגלל שמה שצלם מחשיב כצילום טוב ומה שבמאי מחשיב לצילום טוב זה לאו דווקא אותו הדבר".

 

בניגוד לקולגה רוברט רודריגז, טרנטינו הוא לא קולנוען בעל הספק עמוס מדי, מאחר שיצר רק שישה־שבעה סרטים ב-15 שנה. חלק מהסיבה שלו לאיטיות היא חיבתו למשחק: לאחרונה ניתן היה לראות אותו מופיע בברודוויי במחזה “Wait Until Dark” עם מאריסה טומיי.

 

תגיד, למה אתה לא עושה יותר סרטים?

 

"עברו רק שלוש שנים מאז שעשיתי את החלק השני של 'קיל ביל'. זה בערך הקצב שלי", הוא אומר בכנות.

 

ובכל זאת, לא בוער בך לעבוד מהר יותר?

 

"יש שתי סיבות לקצב שלי. אחת, אני מעוניין לחיות את החיים בין העבודות. אני חייב לחיות את החיים כדי שאוכל להחזיר להם משהו. אבל הסיבה האמיתית היא בגלל שאני אדם כותב. אני חייב להתחיל סרט מדף חלק, וזה קשה". ההיסטוריה מוכיחה את עקשונותו: "אם אתה לוקח במאים רבים 15 שנה לתוך הקריירה שלהם, כולם התחילו בתור כותבים ואז עם ההצלחה הפסיקו לכתוב. אתה יודע למה הם עושים את זה? כי זה פאקינג קשה לכתוב".

 

שיא חדש נשבר: בכל הפעמים שראיינתי את טרנטינו בעבר, בחיים לא לקח לו חצי שעה עד שהשתמש במילה "פאקינג". למרות שהוא עדיין נלהב כשמדברים על עבודתו, הוא נראה רגוע יותר, יותר מהורהר ומנומס. זה כנראה האפקט של גילו - טרנטינו כבר בן 44.

 

אתם עשויים לתהות מה טרנטינו עושה בזמנו הפנוי. "אין לי משפחה או ילדים", הוא מספר, "אבל בסוף כל סרט אתה מבין ששמת את החברים שלך בהפסקה לשנה, שלקחת הפסקה מהמין השני. זה מאוד מושך רק לשבת על הספה ולראות טלוויזיה מטופשת, כמו התוכנית של טיירה בנקס, או פשוט ללכת לישון בשעה נורמלית".

 

טרנטינו אומר שאחד הדברים הטובים במקצוע שלו היא האפשרות לטייל: "העיסוק הקולנועי נתן לי פספורט לעולם", הוא מספר, "אני נוסע לכל המדינות האלה, ויש לי חברים מסביב לעולם".

 

טרנטינו יטייל עכשיו שישה חודשים עם "חסין מוות", אבל כרגע הוא להוט לראות את הגרסה "החדשה" של הסרט בפסטיבל קאן אל מול קהל חי. "זו תהיה הפעם הראשונה שמישהו, כולל עצמי, רואה את 'חסין מוות' על המסך הגדול", הוא מתרגש. "אני לא יכול לחכות".

 

• עוד ב"פנאי פלוס" התעשייה הישראלית מתכוננת לפסטיבל קאן.