מפה לא תצא המהפכה

סיארה, נסיכת הקראנק אנ'בי, מנסה באלבום החדש שלה להציג עצמה כמולטי-טאלנטית כשרונית, שילדות רוצות להיות כמותה וגברים רוצים להיות איתה. אז היא מנסה

הנה שאלה מעניינת - עם מי היית מעדיף לבלות לילה של צחוקים? עם הקליקה של ההיפ הופ הדרומי והמטונף של ארצות הברית או עם הקליקות של החוף המזרחי או המערבי? אם אמרתם משהו שהוא לא הדרומי, סימן שאין לכם מושג קלוש בצחוקים רציניים.

 

דרום ארצות הברית מסתמן כבר כמה שנים בתור המקום החם ביותר ליצירת היפ הופ עצבני וחסר פשרות. החל מאאוטקאסט הגאונים, עובר לנארלס בארקלי וכלה בפול וואל ושאר חברי מועדון הקראנק. יש תחושה מפליאה ומצוינת שאם אתה רוצה משהו רענן, תחפש צלילים שיצאו מהאזור ההוא.

 

ליל ג'ון הביא את הקראנק (Crazy & Drunk - הז'אנר השולט במועדונים האמריקאיים בשנים האחרונות, ומשם בשאר העולם. מתאפיין בבאסים כבדים, ריפים של גיטרות, צרחות וכו'), שכבש בסערה את עולם המועדונים. אאוטקאסט נתנו באלבום האחרון שלהם פרשנות מרתקת לסווינג והחיבור שלו להיפ הופ. תציב את החדשנות הזו מול 50 סנט, אמינם, אקון, ושאר חבריהם, ונראה שאין כאן אפילו תחרות. נאז כתב השנה שההיפ הופ מת ועשה אלבום מופתי בשביל להוכיח ההיפך. בדרום הם לא עסוקים בלהתבכיין, הם פשוט עושים מוזיקה.

 

מה ההבדל בין סופטקור להארדקור? תלוי בז'אנר. בפורנו ההבדל טמון בתצלומי תקריב ונוזלי גוף, במוזיקה ההבדל הוא באלימות ההגשה, הצליל וטיב האגרסיה הכללית. הדרום האמריקאי הוא אלים באופי המוזיקלי שלו. הבאסים האימתניים עליהם רוכב הקראנק והליריקה המטונפת, כמו השורה הפיוטית להחריד " Till The Sweat Drop Down My Ball", הם בכייה לדורות בעבור השמרנות האמריקאית. על כן לא צריך להתפלא שיש מי שרועדים במשרדיהם, משחררים את העניבות ומבוהלים עד מוות מהיום שבו יצליח הטריק האחרון מבית מדרשם של אשפים אלו - הקראנק אנ'בי. אותו שעטנז, המוצלח מאוד לעיתים קרובות, של אר'אנ'בי וקראנק.

 

זו לא תחרות

סיארה היא הבייב של קליקת הקראנק. היא נראית מעולה, יש לה קול פתייני להפליא, היא יודעת לזוז והיא הצליחה כבר במבחן הלהיטים - Goodies, מאלבומה הקודם, היה לפנינת מועדונים ולהיט רדיו אמריקאי. ולמרות שהאלבום שלה לא התאפיין בגאוניות נוצצת היא הצליחה לתפוס לעצמה עמדה בולטת כיוצרת מוזיקלית חשובה מול אמני אר'אנ'בי אחרים שנחשבים למוזיקאים רציניים יותר, למשל אלישיה קיז.

 

אולי הפתרון האלגנטי לקושי הזה הוא בתעלול היחצ"ני של הצגתה כנסיכת הקראנק אנ'בי. זו לא בדיוק חוכמה גדולה בהתחשב בכך שמדובר בז'אנר צומח ומתפתח שעוד מחפש את דרכו. אז נכון שהיו לו אי אילו הצלחות כמו "Yeah" של אשר, או הלהיט "Run It" של הילדון כריס בראון, אבל הוא עדיין לא מספיק דומיננטי בשביל לייצר תחרות משמעותית, לפחות בתחום הנשי. באותה מידה אפשר להכריז על שורטי בתור המלכה הראפרית הכי טובה בארץ.

 

על בסיס התובנות הללו אפשר לגשת אל The Evolution ולפרק אותו כאלבום. זו לא מלאכה מסובכת, בטח בהתחשב בעובדה שהוא לא מהמבריקים שבהם. ה-Evolution הוא אלבום יומרני שמנסה להציג את הזמרת המובילה אותו כמולטי-טאלנטית כשרונית, שילדות רוצות להיות כמותה וגברים רוצים להיות איתה.

 

בלגן יומרני

האבולוציה של סיארה מתמקדת בכמה מישורים: אופנה, ריקוד, מוזיקה ובאופן אישי. האמנם יש כאן התפתחות? האמנם אפשר להעביר התפתחות בתחום האופנה והריקוד על גבי אלבום? פנינות החוכמה של סיארה המפארות את החוברת הצמודה לאלבום לא בדיוק מצליחות להבהיר זאת, והן נותרות כמשפטי זן נטולי עומק אמיתי.

 

בתחום המוזיקלי, שהוא, אגב, המעניין באמת, נראה שסיארה מנסה למחזר

 את הנוסחה שעבדה לה באלבום הבכורה. הסנדק של הקראנק, ליל' ג'ון, מגיש אותה לקהל ומאכיל אותה לכולם. נראה שלאורך האלבום היא מנסה לארח כל מי שיכול למצב אותה גבוה. אם בעבר נשענה על לודאקריס, מיסי אליוט וסוללת מפיקים קטנה, הרי שהפעם היא מחפשת בכוח את הדרך למעלה. מהנפטונז ועד ל-Will I.Am, היא גייסה לאלבום הזה את כל השמות.

 

והאמת שזה הולך לה, לפחות מסחרית, האלבום מכר יותר מקודמו והוא כבר בעל מעמד פלטינה. אבל לא במכירות עסקינן אלא בטיב וטעם. יש האומרים שכל המרבה, הרי זה משובח, ויש שיסתרו. במקרה הנוכחי אלבומה של סיארה הוא בלגן רחב יריעה שמתיימר להגיע להישג הראוי אליו לא הגיעה בעבר. זו הבעיה בדרך כלל עם אלבום שני, ומפיק אחראי טוב אמור למקד את הלהקה. סיארה נטלה באלבום זה את המושכות כמפיק אחראי ויצרה אלבום שמנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. התוצאה היא אלבום חיוור יותר מקודמו ויומרני.

 

• Ciara - The Evolution