"הדרך לאל דוראדו" - לא עצוב, לא מפחיד

הצופים חשים מן הסתם איזו חיבה משועשעת אל הגיבורים, אך הרפתקותיהם אינן מסמרות שיער. היה רק טיפה מפחיד, סיכמו הבנות

לפני הרבה הרבה שנים, לפני היות הפק"מ והחש"ק, כש"כסף" עדיין היה זהב, החמדנות הכלכלית היתה יצרית הרבה יותר. או שכך לפחות זה נראה באגדות ובסרטים, כשנבלים תאבי-זהב חושפים שיניים ונוהמים מרוב תשוקה אכזרית, וגיבורים תאבי זהב לא פחות מתגלגלים בדיצה גורית בערימת מטבעות נוצצת. קורטז חומד את זהבה של אל-דוראדו. גם תוליו ומיגואל הצעירים חומדים אותו, אלא שקורטז הוא מנוול גדול, בעוד שתוליו ומיגואל הם רק צמד רמאים קטנים, שבדרך אל העושר האגדי לומדים כי יש דברים חשובים מעושר: כמו ידידות, ואהבה ועונג ורוח ההרפתקה, וממילא מלכתחילה השניים מרמים בחן רב רק פרצופים דוחים שמזמינים שירמו אותם.

 

כמו שבאים ועושים בווווו

 

"היה כיף" סיכמו הבנות שאתי בצאתנו, ומכיוון ש"כיף" כולל קשת רחבה מאוד של תגובות, התעקשתי לחקור איזה מין כיף. "לא, זה לא היה מרגש, וגם לא היה עצוב, וגם לא מפחיד. רק טיפה מפחיד, אבל לא ממש. כמו כשבאים ופתאום מאחור ועושים לך בווו…". ובכך שונה "הדרך לא-דורדו" לא רק מדיסני המוקדם אלא אפילו מ"נסיך מצרים". תוצרת השנה שעברה של אותם אולפנים. הצופים חשים מן הסתם איזו חיבה משועשעת אל הגיבורים, אך הרפתקאותיהם אינן מסמרות שערות. ומידת הדאגה לשלומם אינה עולה על מידת הדאגה למיקי מאוס כשהוא נדרס על ידי הרכבת. יודעים שרגע אחר כך יקום, אולי קצת שטוח אולי עם קצת לכלוך על הפנים, אבל בכל מקרה מהר מאוד הבריה הזאת חשוב למלאותה הקרטונית ולניקיונה הקרטוני.

 

שני רעים ופוטנציאל הפחדה אחד

 

עקרון המעשיה לפיו שום נזק אינו בלתי הפים, יפה אולי למיקי ולחבריו, אך "הדרך לאל-דוראדו" אמור להיות סיפור הרפתקה. וכשתוליו ומיגואל מתחזים לאלים מול תושבי העיר האגדית שמעבה הג'ונגל, איננו נפעמים מהגלגול ואיננו חרדים מה יקרה כשתיחשף אנושיותם. כי מראש אין בהם גרם של פגיעות אנושית. שיר הסיום של אלטון ג'ון, בביצוע עברי של רמי קלינשטיין, מהלל את רוח ההרפתקה, אבל איזו הרפתקה יכולה להיות לצופים כשהגיבורים מוגנים בכל רגע על ידי כללי הבידור והצחוקים?

שני "רעים" יש בסרט הזה: קורטז הנורא וכהן דת אצטקי חובב קורבנות אדם. לרגע נזכרתי ב"בת מונטסומה", כשצ'ל הילידה העסיסית נגררה לפי פקודת הכהן אל מדרגות המקדש, אלא שצ'ל, בשונה מבת מונטסומה, איננה נמצאת בסכנה של ממש, וכל הנושא של קורבנות האדם מטושטש בהמון תנועות קומיות, כך שגם הכהן נראה מגוחך רוב הזמן. לקורטז לעומתו יש אכן פוטנציאל הפחדה, אלא שזמן המסך שלו מצומצם. ואף שאנו יודעים שהוא בדרך לאל-דורדו. איננו רואים אותו מתקרב ומתקרב ומתקרב אל העיר הילידית הילדותית. בכל מקרה אפשר לומר שזוהי בחירה אמנותית הגונה, כי לרוצח המונים באמת אין מה לחפש בסרט ילדים.

 

("הדרך לאל-דוראדו". במאי: ביבו ברגרון; תסריט: טד אליוט, טרי רוסיו; הפקה: ברוק ברטון, בון רדפורד; פסקול: אלטון ג'ון, ג'ון פאוול, האנס צימר. ארה"ב 2000, 89 דקות.)