נהגי הפרידות

איל חלפון ממשיך במסע לאורך שביל ישראל, הפעם עם חבר שעבר השתלת לב. זה דווקא הלך בסדר גמור עד שהפציינט השחיל לשיחה את הפרוצדורה שהוא עובר בימים אלה: הסרת אישה

לפני כמה שנים ישב בחור צעיר במסעדה על חוף הים באשקלון. לצידו היתה בחורה, והם החזיקו ידיים, שתו מה ששתו והביטו אל האופק. פתאום נכנס למסעדה אדם מהסוג שהיום נהוג להגדיר כ"מוכר למשטרה", ופעם נקרא "עבריין". הוא בא לתבוע את עלבונו מהבחור הצעיר: הבחורה היתה פעם החברה שלו, ומה פתאום הוא מתעסק איתה. הבחור הצעיר לא נבהל ולא התרגש, רק ביקש מהעבריין שיעוף לו מהעיניים והמשיך להחזיק בחום את ידה של הבחורה המבוהלת.

 

מילים קשות עפו. אלימות היתה עניין של שניות. העבריין אמר לבחור האמיץ שאם הוא גבר, שייצא החוצה. הבחור יצא. שלוש שעות מאוחר יותר, בחדרו של מי שהולך איתי היום בשביל ישראל, מכשיר הזימונית החל לרטוט. חייו עמדו להשתנות.

 

הוא סובל מפגם מולד בלב. בגיל 13 כבר עבר ניתוח לב פתוח, ומאז חייו תלויים באיכות פעילותו של קוצב לב. בשנים האחרונות מצבו הידרדר, הוא זז בקושי רב, והמוצא היחיד היה השתלה. באותו ערב, על המדרכה מול המסעדה בחוף אשקלון, נמצא לו בנסיבות טרגיות ליבו של אדם שיצא להגן על כבודו. לב אמיץ.

 

חייו של ידידי מושתל הלב בהחלט השתנו, ואני לא מתכוון רק בהיבט הפיזי שלהם. כן, הוא התאושש והתחזק והפך לפעיל יותר, אבל בעיקר הוא היה לאדם אחר. מושתל הלב נתקף בולמוס של יזמות, החליף מקצוע, התחיל ללמוד, לא הפסיק לדבר — למרות שגם קודם היה פטפטן לא קטן — והחזיר לעצמו קילוגרמים אבודים של הערכה עצמית, ולמצער גם קילוגרמים רבים של משקל.

 

הוא התחיל לעמוד על שלו, והפסיק להיות נעבעך. אשתו, שהיתה רגילה לחיים לצד שכיב מרע, אחד שמסתפק בזה שיגישו לו את הכדורים והטבליות בזמן, גילתה אדם חדש. וזה לא בדיוק מצא חן בעיניה. ואם מצא חן, הרי שלא ממש ידעה איך לבטא את זה ואיך להכיל את בעלה המחודש. לפעמים, אם לא בדרך כלל, הרבה יותר פשוט לעשות את השינוי בעצמך מאשר ללמד את האחרים לקבל אותך כאדם אחר. בוודאי את אשתך.

 

מלחמת עולם נפתחה: הלב החדש נגד האישה הישנה. הרבה בעלי מקצוע התחילו להסתובב ביניהם, ועודם מסתובבים. בוררים, עורכי דין, עובדים סוציאליים, דיינים ולאחרונה גם שמאים. וכשנפתחת מלחמה, גם אם היא בין זוג חברים לשעבר, אין לך הרבה ברירות. אתה חייב לקחת צד. לפחות ככה זה אצלנו, הטריפוליטאים, עדה שלא מתמחה בלהיות באו"ם אלא בלהוסיף שמן למדורה. אבל לפחות היום, בדרך הקצרה והקלילה שהצבנו לעצמנו כדי לבדוק את עמידות הלב המושתל, קבענו כלל ברזל אחד: אף מילה על אשתו. יפה פה במרומי הר מירון, ערפילי בוקר ונוף ירוק, אז למה לקלקל את האווירה.

 

נא לא להאכיל את הדרוזים

הר מירון הוא אחת משתי השמורות היחידות בישראל שהארגון הבינלאומי לשמירת טבע, IUCN, הכיר בהן כשמורות ביוספרה בעלות חשיבות עולמית. הוא בעשירייה הפותחת של שמורות הטבע הייחודיות לאגן הים התיכון: 37 מיני צמחים בסכנת הכחדה גדלים כאן. להוציא את פסגת החרמון, רק על ההר הזה תוכלו לראות רקפת יוונית, זאת שפרחיה קטנים וצבעיה עזים בהרבה מהרקפות המוכרות יותר. גם רצועית הגליל, הנדירה בפרחי ישראל, צומחת רק כאן. עוד פורחים כאן שושן צחור, אדמונית החורש, וכמובן החלמונית הגדולה שכבר מזמן נבחרה לאהובת הקהל וליפה שבפרחי הבר. מסתובבים פה, אם כי לא זכינו לראות אף לא אחד מהם, יצורים כמו יערונים, חדפים, סמורים, שפני סלע, דלקים, שועלים, דורבנים, צבאים, חזירי בר ותנים.

 

איור: צחי פרבר

 

נמנמן העצים, מכרסם נדיר בגודל עכבר עם יכולת ניתור של חיה אוסטרלית, מרבה לבלות בשטחי השמורה. 12 מיני עטלפי חרקים רשומים כתושבי הר מירון, ביניהם הפרסף הבהיר — שם שאמור להרעיד לכם את הלב במקרה שאתם חובבי עטלפים. בסקר שנערך לפני כמה שנים נספרו במערה אחת בהר, שמלא במערות ובמחילות, לא פחות מ־1,000 עטלפים זעירים. כעבור שנה כבר נמנו באותה מערה 5,000 פרטים. אכן, גן עדן.

 

לכל השפע הזה, 100 אלף דונם של טבע וארץ, יש רק בעיה אחת: במרכזו נתקע הכפר הדרוזי בית ג'אן. או אם להיות קצת יותר הוגנים לעובדות ולסדר הדברים, קודם היה כפר ואז הוא הוקף מכל עבר בשמורה מוכרזת. חלק מאלפי הדונמים המוכרזים הם בכלל אדמות פרטיות של תושבי הכפר.

 

בית ג'אן, כמו דרוזים בכלל בתודעה הישראלית, הוא מקום שנקשר אסוציאטיבית לפיתות, לבנה ומשפחת השכול. מניין החללים מבני הכפר והעדה ותרומתם במלחמות ישראל נלקחים כמובנים מאליהם. כמו הלבנה והפיתות. פחות מובן שתושבי הכפר צריכים מרחבי פיתוח, תשתיות וכבישים.

 

מושתל הלב גר במצפה גלילי שמשער הכניסה שלו אפשר לצפות אל בתי בית ג'אן. המצפה, כמו בית ג'אן, יושב בתוך שמורת טבע. כשהוקם בראשית שנות ה־80, יחד עם מצפים רבים אחרים, איש לא חשב שזה יהיה אסון גדול אם יורידו כמה עצים, יגלחו קצת איזה הר ויסללו כביש כמו שצריך. כשהדרוזים של בית ג'אן רצו לסלול כביש שיקצר משמעותית את דרכם אל שכניהם בחורפיש, אמרו להם חס וחלילה, אתם הורסים את השמורה.

 

צמיגים הוצתו, אבנים נזרקו, שערי הכנסת טולטלו, האזור בער ועודנו רוחש גחלי איבה ורגשות תסכול ואפליה. כביש לא נסלל, וכנראה גם לא ייסלל — מה שכמובן לא מונע מתושבי בית ג'אן להמשיך ולחסוך מעצמם את הסיבוב הארוך בכבישים עוקפים, והם מקפידים לנסוע לחורפיש בדרך עפר שפרצו. שייהרסו צמיגים, שילכו קפיצים, על הכבוד הם לא יתפשרו. גם לא על עלויות הדלק. אבל הסיפור של הכביש הוא רק קצה הסלע של מלחמת הקרקעות והגישות לחיים שמתנהלת כאן, מלחמה שהנפגעים העיקריים בה הם העצים.

 

עם כל הכבוד לעטלפים ולמיני הפרחים, מה שבאמת יש בהר מירון מלוא העין זה עצים. או במילים אחרות, חומרי בעירה זמינים. אלונים, אלות וקטלבים, חלקם עתיקי יומין. עצים עם רקמה צפופה, כאלה שאתה מכניס אחר הצהריים גזע הגון שלהם לתנור בצימר הקפוא שהזמנת ב־850 שקל ללילה, ועדיין נהנה מחומו לקראת חצות, כשמזכירים לך שעוד לא ניסינו את הג'קוזי. ככה זה כשאתה תייר בגליל: לא כל כך אכפת לך מאיפה הביאו את בול העץ. העיקר שהוא שם, כלול במחיר. כשאתה דרוזי שגר באזור, אתה לוקח מסור חשמלי — עדיף כזה של הוסקוורנה — ויורד לחלקה שלך, אם יש לך אחת כזאת וגם אם לא. וזה לא ממש משנה אם מישהו הכריז עליה כחלק משמורת ביוספרה ייחודית. קר פה בחורף, הבתים גדולים, מחירי הסולר ממריאים, לא מתחשבים בביוספרה.

 

בתחילת שנות ה־80 הייתי כאן להרף עין כפקח רשות שמורות הטבע. שמורת מירון היתה בגבול האזור שבאחריותי. אתם לא צריכים את העדות שלי כדי לדעת שרוב פעילות הפיקוח של אנשי הרשות בצפון ובדרום היא נגד ערבים, דרוזים ובדואים. חלק גדול מהחוקים ומהפעולות שעליהם ממונה הרשות כאילו נולדו כדי להפעיל לחץ על האוכלוסיות האלה, להצר את המרחב הטבעי שלהן, לשנות את אורחות חייהן.

 

אני יודע שמרחב טבעי ואורחות חיים מסוגים מסוימים לא תמיד מסתדרים עם האינטרסים של מדינה מערבית מסודרת. ברור לי שמדינה ריבונית צריכה להגן על הקרקעות והעצים שלה. גם על החיות. ועדיין, הדרך שבה ההגנה הזאת מבוצעת בפועל יוצרת יותר מסתם תחושה לא נעימה של כוחניות יתר. לנזקים האדירים לסביבה אחראים גופים כמו מינהל מקרקעי ישראל, הצבא, תעשיות כבדות ומועצות מקומיות. להם אף אחד לא חוסם את הדרך או מחרים את המסור. מקסימום מטילים קנס.

 

תחשבו רגע על מי שחוטב עצים בלב השמורה, ואכן גורם לה נזק מצער ונראה לעין. עכשיו תחשבו על בסיס חיל האוויר בראש ההר, האנטנות, המבנים שבכל שנה מתרבים קצת, הגדרות מסביב. נדמה לי שהטיעון ברור, לפחות אם אתה דרוזי שקר לו בבית.

 

במקרר אתה לוקח שמאלה

אנחנו הולכים רק כמה דקות, לא יותר מחצי שעה, ומושתל הלב כבר עושה סימנים של אחד שמחפש מקום להפסקת בוקר. זה לא קשור למצבו הקרדיולוגי; זה האופי שלו. הוא הולך, אולי אפילו חי, בשביל הפסקות אוכל לסוגיהן השונים, עדיף במסעדות. יותר מפעם אחת הוא עלה לאוטובוס, המשיך ברכבת, נסע שעתיים וחצי לכל כיוון, רק כדי לאכול קוסטיצה עסיסית ולחזור הביתה.

 

הכרנו כשהשתחררתי מהצבא והוא ניהל ארגון לא קטן שהפעיל טיולי בתי ספר. עד היום הוא טוען שקיבל אותי לעבודה כמדריך לידיעת הארץ, למרות שידע כמה מעט אני מבין בתחום, רק כי היה במצוקת כוח אדם. אבל הוא גם ידע שבני נוער לא רוצים מדריכים שמבינים בשמות של לטאות ושכבות גיאולוגיות. הבנים רוצים מישהו שאפשר לדבר איתו, הבנות מישהו לדבר עליו. ואת זה, איכשהו, נדמה לי שהיה לי.

 

מושתל הלב סיפק לי הרבה עבודה. אחד הכללים בטיולים שבאחריותו היה שההפסקות יימשכו מספיק זמן כדי להכין שקשוקה ראויה; לא מטפסים על ראש הר, הוא קבע, כדי לאכול שם סנדוויץ' עם ביצה קשה. אם תתייחסו לזה ברצינות הראויה, תראו שיש פה מתודיקה ברורה ויפה. זמן הכנת השקשוקה מאפשר לכולם לספוג את הסביבה, להתמזג בה, להפסיק לרוץ, להרים את הראש מהקרקע, וגם ליהנות ממה שהם סחבו על הגב מהבוקר. אין כמו שקשוקה טובה לידיעת הארץ.

 

את השקשוקה שלנו, יותר מ־20 שנה אחרי הפעם האחרונה שטיילנו ביחד, אנחנו מכינים ליד בית היערן. בשנות ה־50 זה היה ביתו של יוסוף ספדי, דרוזי ממג'דל שאמס שהקים בסוריה רשת ריגול ישראלית. הרשת נחשפה, וספדי נמלט לישראל. הוא מצא מקלט בבית ג'אן ועבודה כשומר יערות עם בית בטבע, סידור שהיה בו גם פיצוי מסוים. אין הרבה בתים כאלה — בטח שלא היו אז — והסורים, שרק חיכו להזדמנות לנקום בספדי, לא התקשו לאתר אותו. עלי חרבוש, פליט מכפרי הגליל שחי בלבנון, נשלח לבצע את המשימה. ספדי נרצח כשהוא חובק תינוק בן שלושה חודשים. חרבוש המשיך להיכנס ולבוא אל הארץ שממנה נעקר עד שעלה על מארב ליד חורבות חממה, גם הן בגבולות שמורת מירון. ההפי־אנד בסיפור הזה שמור כמובן לתינוק: הוא ילד גדול, עוסק במחשבים, וחזר לגור במקום שממנו יצא אביו, במג'דל שאמס.

 

כשהיה לי טנדר של רשות שמורות הטבע, הכרתי כאן פקח בשם ע'. איש נעים, מבוגר, כזה שכנראה תמיד נראה מבוגר, שהיה חף מכל מאפייני הפקח הקלאסי: לא מחוספס, לא שזוף ולא שונא ערבים. הוא אפילו קרא ספרים והלך לקונצרטים של מוזיקה קאמרית. נדמה לי שאת הג'וב בטבע, כאחראי על שמורת מירון, ביקש לעצמו כדי להיות כמה שפחות בבית. הוא לא היחיד שבחר בג'וב הזה מהסיבה הזאת. אם אתה לא מסתדר עם אשתך, פקח שמורות טבע זה תפקיד שתפור עליך.

 

החלום שלו היה לגור בבית היערן. זה מה שהוא רצה בחיים, וזה מה שהבטיחו לו. הרבה שנים אחרי שעזבתי את הרשות — בטריקת דלת כמובן — שמעתי שברגע האחרון, לפני שקיבל את המפתחות ליד, אמרו לו שישכח מזה. גם הוא עזב את הרשות בטריקת דלת, חזר לגור בחצר של אשתו (שכבר היתה אשתו לשעבר), וסיים את חייו עם כדור בראש לאחר שחלה בסרטן.

 

היום, אם אתם מכירים מישהו שמכיר מישהו שהוא משהו ברשות שמורות הטבע, תוכלו לקבל מפתח לבית שעליו חלם, ולעשות כאן לילה או שניים. לא ממש דאצ'ה של ראשי מפלגה, אבל בהחלט גירסה שלה עם הרקבובית המקומית.

 

השביל יורד מבית היערן ועובר דרך חלקות חקלאיות מעובדות בשקדנות מופתית. אחת הטרסות בנויה ממקררי אמקור ישנים במקום מאבנים ומסלעים. לך תדע איך הם הגיעו לכאן, ואיזה תחביבים או חוש הומור יש לבעל החלקה. קילומטר אחרי המקררים יש שלט שמכוון אותך לשיח שמסתיר ממך עוד אחת מהאטרקציות הרבות של האזור: הוטה. זה נראה כמו סתם בור עמוק, וזה גם מתנהג כמו סתם בור עמוק. אבל זאת הוטה — קמין או ארובה קרסטית — שכמוה פזורות באזור עוד עשרות רבות. העמוקה מכולן, הוטת ג'רמק, מגיעה לעומק של 150 מטר ואגדות רבות נקשרו בה: מערכת מחילות תת־קרקעיות, מחתרת קנאים שתגיח מכאן, מטמון מלכותי שטמון פה. קשה לזוז מטר בגליל בלי סיפור או אגדה.

 

ואז שתלך קיבינימט

בהמשך הדרך ממתין מונומנט שמדגים בעצם מיקומו, כמו גם בפרטיו השונים, את כל מה שנכתב קודם על הקומפלקס הדרוזי: האנדרטה לזכרו של סמל קאסם טאפש, חייל מבית ג'אן שנהרג בלבנון בשנת 92'. מבנה אבן גדול, מגודר, עם נוף מרשים ודרך נוחה שמובילה אליו. יש מבנים שאף רשות פיקוח לא תוכל להם, גם לא לדרך המובילה אליהם. זה אחד מהם. דגל הלאום מתנופף בצידו האחד, דגל חמשת הצבעים (אדום, ירוק, צהוב, כחול, לבן) של העדה הדרוזית בצידו השני. באמצע, בין הדגלים, הטרגדיה הפרטית והעדתית.

 

עברנו ליד עוד הוטה, שתינו לפחות עוד שלושה ספלי תה במקומות שונים ומאוד נעימים, כולל סלע זקוף שנקרא "כיסא אליהו", שעליו אמור לשבת יום אחד המשיח וגם לתקוע בשופר. הכל נראה בדרך לסיכום אופטימי. אבל עכשיו אנחנו מגיעים בטעות לשרידי בית כנסת עתיק, ומושתל הלב נזכר פתאום בבר מצווה המתקרב של הבן שלו ובשפע ההתניות והחרדות שמעלה אם הילד. "תשמע", הוא אומר כמי שהחזיק מהבוקר אצבע על בלון סיפולוקס שעומד להתפרץ, "היא פשוט יצאה מדעתה...".

 

זהו, הטיול בטבע הגיע לסיומו. יש לנו עוד חצי יום לדבר על אשתו.