על החיפוש

יש הטוענים שהאחריות לשימור המסורת מחייבת אותנו לצמצם את מגמת החידוש ולהגביר את הציות לחכמי ישראל. מנגד, יש הגורסים שחידושה של תורה בכל דור הוא חובת הלומדים אותה. הרב בני לאו גורס כי יש עוד נתיב בין המסלולים

בכל שנה בבוקר חג השבועות מתכנסים יהודים לבתי הכנסיות ומבקשים לעורר את הדמיון בשיחזור מעמד הר סיני. אותו מעמד רב רושם שבו ניתנה תורה לישראל בו' לחודש סיון. זוהי אמירה דתית שבמרכזה טמונה התודעה האומרת שהתורה לא ניתנה פעם אחת ודי. כל שנה אנו משחזרים את המעמד הזה ומקבלים את התורה מחדש. מיטיבי הלכת שבינינו מעיזים לשחזר את המעמד בכל יום ולנסות להתחדש עם התורה.

 

אחד הויכוחים הגדולים של החברה היהודית עוסק בשאלת החידוש הזה. זרם אחד, דומיננטי למדי, טוען שהאחריות לשימור המסורת ולהנחלתה לדורות הבאים מחייב אותנו לצמצם את מגמת החידוש ולהגביר את הציות לחכמי ישראל, שמהם נמשכת התורה שניתנה בסיני. הזרם השני, פחות דומיננטי (בודאי במחוזות האורתודוכסיה) טוען שחידושה של תורה בכל דור הוא חובת הלומדים אותה, שאם לא כן נהפוך להיות קראים שמקדשים את הגוף של המילים ללא נשמה. הזרם הראשון ביקש את התוצאה. הזרם השני חיפש את החיפוש.

 

שני הזרמים האלה, מחפשי דרך ומבקשי וחותרי תשובה, נמצאים בכל בתי המדרשות בישראל. אנו יכולים לפגוש הרבה מאוד בתי מדרש חדשים, המערערים בעומק על חובת הציות ל"מדריך", ומבקשים את האתגר שבהליכה בשבילי התורה. לגביהם הקוד הקובע הוא "אלו ואלו דברי אלקים חיים" או "עשה אוזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין". הסיומת הקובעת "הלכה כבית הלל" נשמטת בדרך כלל מבתי מדרש אלה, ולא בשוגג. זוהי הכרעה נגד ההכרעה. מנגד מתבצרים בתי מדרש החוסמים ברוחם ובנשמתם כל חוויה של חיפוש. הלימוד מוכרח להיות מכוון ומדויק. כל מה שעלול להסיט את התלמיד מהמסלול שקבע המדריך נפסל מראש. הצנזורה פועלת במלוא עוצמתה ומלחמת חורמה מתקדשת כנגד כל מי שמציג דרך אחרת להגיע לאותו יעד.

 

בין שני מסלולים אלה, המסלול המקדש את החיפוש והמסלול המונע אותו, מטייל סיפור חסידי, שעל פי המסורת היה מסופר בכל שנה לפני אמירת סליחות על ידי ר' חיים מצאנז: אדם טעה כמה ימים ביער ולא היה יודע איזוהי דרך נכונה. פתאום ראה אדם אחר הולך לקראתו. באה שמחה גדולה בלִבו, עתה בוודאי ידע הדרך הנכונה. כיון שפגעו זה בזה שאל אותו: אחי אמור לי היכן הדרך הנכונה זה כמה ימים אני תועה. אמר לו אחי אף אני איני יודע שאף אני תועה כאן כבר ימים הרבה, אלא אומר לך – בדרך שהלכתי אני אל תלך אתה, שבדרך זו תועים. ועכשיו נחפש דרך חדשה.

 

הנכונות של הרב לומר לתלמיד "בוא נחפש", נותנת את התקווה שהחיפוש המשותף יביא למציאת הכיוון בלי להפסיד את חוויית הניסוי, התהייה, ולעִתים אף הטעייה. ביסוד הכול עומדת הנכונות של המשתתפים במסע הזה להתאמץ. זהו המאמץ הראשון הנדרש מכל לומד החפץ להיות שותף בחיפוש. להיות קשוב לכל מאגרי הידע שהצטברו במהלך מאות השנים שלפנינו. זהו עמל מפרך שדורש גם התבטלות וגם מאמץ. התבטלות – שאינך יכול לומר דבר עד שלא תשמע כל דבר שקדם לך. מאמץ – כמו כניסה למים שאין להם סוף. אין הנחות ואין קיצורים. אם אין רוח ואין כוח לעשות את המאמץ הזה יש תמיד את האלטרנטיבה הקלה יותר והבטוחה יותר: עשה לך רב והסתלק מן הספק.

 

* מצוטט מש"י עגנון, ימים נוראים, ירושלים תשנ"ח, עמ' כ–כח.

 

הנושא נידון בהרחבה בספר החדש, "חכמים ב'", מתוך סדרת "חכמים" מאת בני לאו, שתראה אור בחודש יוני בהוצאת ידיעות ספרים