לניסיון - תפקיד משני. להוכחת הלקח אין צורך להידרש דווקא לממשלה הנוכחית, בה לראשה ולמשנה לו נצבר הניסיון העשיר ביותר מכל הפוליטיקאים, אולי אף בעולם כולו (ביחד: כ-110 שנים). גם גולדה הייתה מנוסה (ונושאת באחריות למשבר הביטחוני-מדיני הגדול ביותר שפקד את ישראל). אשכול, לעומת זאת, נחשב חסר ניסיון ביטחוני-מדיני, והוא שהביא לניצחון הגדול מכולם. ניסיונו של ברק כראש ממשלה קצר משל כל האחרים וכמעט בטל בששים. מה שמבדיל בין המוצלחים במנהיגינו לנכשלים זה לאו דווקא הניסיון, אלא התבונה, תכונות אופי, היכולת לעבודת צוות וסולם הערכים והיעדים. ועוד: היעדר תכונות שליליות, ש"ינטרלו" את יתרונותיו. הישגיו הלא-מבוטלים של ברק בכהונתו הקצרה כראש ממשלה היו פועל יוצא בעיקר של אומץ לבו ונכונותו להתמודד עם דעת קהל מנוגדת להשגת יעדיו. אפילו היציאה מלבנון, בה הוא כה מתגאה, מדגימה פרדוקס כפול: החלק החשוב והמוצלח בה היה עצם ההחלטה האסטרטגית לצאת (החלטה מדינית שהתקבלה על-ידי טירון פוליטי, יחסית); החלק הכושל בה היה השיטה והאופן, שבהם התבצעה הנסיגה (חרף ניסיונו העשיר כרמטכ"ל).
הפקת תועלת מהניסיון מותנית בניתוחו הנכון, באבחנה בין מה שניתן לתיקון לבין המובנה בנתוני האיש, ללא אפשרות שינוי אמיתית. שום ניסיון לא ישנה את אופיו של ברק בן ה-65, בכל הנוגע ליחסי האנוש ולרגישויות לזולת (כולל אויבינו). במלחמה ובצבא - משקל חסרונות אלה זניח לעומת כישרונותיו יוצאי הדופן של ברק. אולם הניסיון מלמד כי במישור המדיני והפוליטי - חסרונותיו הורידו לטמיון חלק ניכר מהישגיו. מתקבל הרושם, שברק תולה את חולשת תפקודו כראש ממשלה בנתק בינו לבין המפלגה ועסקניה. אלא שהוא פנה לקיצוניות ההפוכה וכרת עמם ברית, וליתר דיוק נשבה מרצון בידיהם. וכך, פואד בן-אליעזר, בוז'י הרצוג, שלום שמחון ועוד כמה מעסקניה הוותיקים והמשופשפים של העבודה (שלא להזכיר את המורשעים טריף ושבס) הפכו את ברק ליקירם ולמועמדם. בל נופתע לכשיתברר כי "הזנב מכשכש בכלב". ואם בכל זאת יתעקש ברק להניע את "זנבו" כרצונו, הוא עלול לגלות כי בדומה ללטאה - הזנב יינתק מגופו והוא ישוב וייקלע למצבו בקדנציה הקודמת. דווקא הניסיון חייב ללמדנו, כי את כישרונותיו ויכולותיו של ברק עדיף לבטא תחת הנהגה של ראש ממשלה אחר (כשר ביטחון או בתפקיד מדיני).
נפשו של הצבור נקעה מהמצב הקיים ומניסיונו עם "המנוסים". מרחפת באוויר תחושה של מיאוס משחיתות המידות האישית, מהרבב - שלא לומר הסחי - שדבק במנהיגים כה רבים, מחוסר הרגישות החברתי ומאטימות החושים כלפי ריבוי מצוקותיו האישיות של האזרח בישראל. קיימת כיום כמיהה למנהיגות רגישה ואנושית יותר, נקיית כפיים, שאיננה "עושה לביתה" ואינה מזוהה עם האינטרסים של משפחות האוליגרכים והמיליארדרים, המשתלטים על כל חלקה טובה. לא אולמרט, לא ברק, לא נתניהו וגם לא גאידמק יזכו לאשראי ציבורי בנושאים אלה (האחרון לפחות מחלק נדבות מכספו הפרטי). יש צורך במשהו ובמישהו אחרים; לא עוד מאותו דבר עצמו. ברק איננו מצטייר כעונה על משאלות ציבור אלו והוא הרוויח (תרתי משמע) בצדק דימוי זה.
ועוד היבט ל"ניסיון": אחד מיתרונותיו העיקריים של "העסקן המנוסה" הוא יכולת ההתמדה שלו, נכונותו להפשיל שרוולים בעבודת שטח סיזיפית ונטולת זוהר, סבלנותו לחברים. אם ניתן היה להנגיד את תכונותיו של ברק, הרי התיאור האמור היה מדויק.