יאללה דפדפו
את תולדות המלכים בתנ"ך רצוי להכניס לטבלת אקסל, מספריו של מאיר שלו רצוי היה למחוק את תיאורי הטבע, ואת ז'אנר הפנטזיה אפשר לסכם בארבעה משפטים. אריאנה מלמד מסתכנת בסקילתה בספרים עבי כרס וחותכת בדפים החיים של יצירות המופת
אריאנה מלמד
פורסם: 25.05.07, 11:33
יד על הלב - כמה פעמים בחיי הקריאה שלכם, באמצע ספר משובח, אמרתם לעצמכם בשקט: הייתי מוריד כאן איזה 20-30 עמודים ושום אסון לא היה קורה? בשבוע שעבר גייס ה"ניו יורק טיימס" קבוצה של סופרים מוערכים ונתן בידיהם סכינים (מטפוריות) כדי לקצר ספרים מהקלסיקה העולמית, ואת התוצאות המלאות תוכלו למצוא כאן.
לטובת אשפי התקצירים נאמר רק שהחשודים הרגילים היו, בין היתר, התנ"ך (סטיבן קינג לא אוהב את רשימות הילודה המקראיות), מובי דיק, "יוליסס" של ג'ויס, 1984 של אורוול, אבל גם פסוקי השטן של סלמן רושדי ואפילו "העולם על פי גארפ" של ג'ון אירווינג.
הצרה היא שהסופרים לא התבקשו לנמק מדוע הם רוצים לקצר את מה
ימי צקלג (עטיפת הספר)
שנראה להם ארוך מדי, וכך נשארה רשימה די גחמנית ואקראית של ספרים שפשוט נראים בקריאות מאוחרות קצת ארוכים מדי - וזה הכל.
ברשימה הזאת אנסה להרים את הכפפה שנותרה זנוחה ב"ניו יורק טיימס", ולהציע קיצורים לתשעה ספרים מופלאים ולשני הסיפורים הקצרים שבעיני הם הטובים ביותר שקראתי מעודי - וכל אחד מהם יוכל להסתדר עם מספריים או פינצטה. טהרנים זועמים מוזמנים להשליך לעברי חפץ כבד במיוחד, כמו "שידוך הולם" של ויקראם סת (1,384 עמודים במקור) או את שני הכרכים של "ימי צקלג".
עדיף בטבלת אקסל
התנ"ך - גם בהנחה שהכל דברי אלוהים חיים, לא הכל קריא. מבחינת האיכות הספרותית לבדה, הפערים, תסלחו לי, זועקים לשמיים. מצד אחד, עשרת הדברות ועימן תמצית החוקים שיהפכו מאוחר יותר לדין אוניברסלי כמעט - טקסט נשגב, ומצד שני, ממש בקרבת מקום, מפרט טכני בנאלי וארכני לקבלן הזוכה בפרוייקט "בנה ביתך". האם באמת חשוב לקורא החילוני הסקרן כמה אמות יפרידו בין צלע המשכן לירכתיים, ואיזה ציפוי יהיה לקרשים, אפילו אם הציפוי הוא מזהב, ככתוב?
ויש עוד: את תולדות המלכים לדורותיהם אפשר בהחלט להכניס לטבלת אקסל עם עמודות אחידות: שם המלך, שנות מלכותו, מלחמות, מצב סוציו-אקונומי כולל נזקי טבע, מצב האמונה - מחולק לשניים: "עשו הישר והטוב" או "תחת כל גבעה ועץ רענן". הדקדקנים מוזמנים להזין גם את נתוני האליל החביב על בני יהודה או ישראל באותה עת.
לעומת זאת, הייתי מאריכה את ספר שמואל, ונותנת לדמות הספרותית הכי מורכבת בתנ"ך לדבר עוד קצת. אולי לא דברי אלוהים חיים, אבל תמיד דברי טעם.
"ימי צקלג" ספרו של ס. יזהר אמור היה להיות התנ"ך של הספרות העברית המודרנית, או לפחות נכס צאן ברזל של הקנון הספרותי המתהווה כאן. מדובר ביצירה שרוחב היריעה שלה עומד ביחס הפוך לעלילתה: חבורה של נערים צעירים בהפוגה בין קרבות תש"ח, רוב הזמן יושבים על פיסטין שכוח אל בדרום ומבוהלים. אין קרבות דרמטיים, אין דרמה פסיכולוגית גדולה. מה שיש הוא הישג חד פעמי של לשון: יזהר היה המאהב הגדול ביותר שנולד לשפה העברית, והיא הגיבורה האמיתית של הרומן.
"ימי צקלג" ראה אור ב-1958. ייתכן שבימים ההם קוראים עדיין ציפו מסופרים
הכלה המשחררת א.ב. יהושע
שיתרגמו כל קפל שיצרה הרוח בדיונה למילים, כל שורת עקבות של חגב, כל צל רגעי. כשקוראים את "ימי צקלג" היום, ברור לגמרי שמינון קצת יותר מאופק של שירת הלל לעשבים קטנים היה מיטיב עם הרומן ועם קוראיו.
"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז הוא אחד הספרים היותר אהובים שלו, ולא רק בגלל שאנחנו נהנים להציץ לחיי הזולת בסמכות וברשות, במיוחד אם הזולת מכתיר את המופע שמציצים לו כ"אוטוביוגרפיה". ועם זאת, ולמרות האהבה, הוא לוקה באותה בעייה של ספרי עמוס עוז בכללותם (חוץ מ"אותו הים"): מחלת המטפורות. קיצוץ נמרץ של הרצון, והכושר המוכח, לדמות כל דבר למשנהו עד שלא ברור מה כאן הדבר עצמו, היה מיטיב עם האהבה והחושך כאחד.
לדלג על תיאורי הטבע
וכדי שלא נקפח מאור גדול אחר בספרות העברית החדשה, זה הזמן לקצר את "הכלה המשחררת" של א.ב. יהושע, ובאותה הזדמנות ומאותם נימוקים ממש, גם את "אש ידידותית". אחת הצרות של נאמני הריאליזם היא, שלעתים הם שוכחים שקצב ההתרחשויות שמכתיבה העלילה שלהם מצריך איפוק בתיאור של כל כביש שהדמות חוצה, כל קינוח שהיא מתענגת עליו, כל תכולת סנדביץ' שהיא צורכת. במילים אחרות: יש גבול לסיבולת של הקורא המסור לטריוויה, והמבחן צריך להיות, האם פריט הטריוויה מקדם את הסיפור או את ידיעותינו על הדמות שסביבה נארג הפריט הזה. אם הוא לא עושה כן, אפשר בהחלט להשאיר את הסנדביץ' בסל הניירות של המחשב.ואותו רציונל עצמו קורא להשארת חלק מהציפורים, הפרפרים, הסלעים,
בעקבות הזמן האבוד (עטיפת הספר)
לפעמים רצוי לקצר רק בגלל הגודש הלא-יאומן של פריטים זהים שמופיעים פעם אחר פעם בספרים משובחים. אלוהים אמנם שוכן בתוך הפרטים, אבל מי שמאמין בכך ברצינות עלול להסתכן במחשבת הכפירה, שהוא שוכן רק בהם. מרסל פרוסט היה כופר גדול שכזה. "בעקבות הזמן האבוד" איננו שם אירוני לספר, שקוראיו יאבדו המון זמן בתיאורים שנונים של מסיבות ושיחות-סלון ומלבושים וכלים ומאכלים, אבל זה בדיוק מה שיקרה להם אם יצלחו את הימה הענקית הזאת. שלוש פעמים בחיי עשיתי זאת, ונשבעתי לא לשוב אל הסלונים, אלא אם כן מישהו יעז להוציא לאור מהדורה מקוצרת. לא ברמת ההכנה לבגרות וסיכום העלילה, חלילה, אלא רק בחיתוכים עדינים של שטחים מתים לגמרי. בינתיים, זה לא קרה. אפשר רק להמשיך לפנטז.
הקץ למניירות
יש בעולם ספרים מצויינים שבתוכם מתגלה סוג של יוהרה מעצבנת, הייתי קוראת להם "ספרי שופוני", והכוונה לכאלה בהם המחבר אומר לקוראיו, "תראו איך אני שולט בפרטי הפרטים של נושא שמעולם לא התמחיתי בו ובכל זאת אני משכנע אתכם שאני מקצוען?" דוגמה מובהקת של ספר, שבעוד שנים מספר יהיה קלסיקה מודרנית ללא עוררין, ובו מתרחשים יותר מדי מעשי-שופוני: "שבת" של איאן מקיואן. הגיבור הוא נוירוכירורג, ולכן גורר המחבר את קוראיו אל חדר ניתוחי המוח כשצריך וכשלא צריך, וניכר במחבר שבאמת בילה שם בגופו ממש והתרשם מפרטי הפרטים של מעשי האיזמל ומפיתולי החומר האפור במידה כזאת, שהללו הפכו לחומרים פואטיים של ממש. אחרי עמוד וחצי מתחשק לומר למקיואן – היי, הבנו את הפרינציפ, ראינו כבר המון דרמות של בתי חולים, ואולי די כבר?מניירה מעצבנת לא פחות מצוייה בבעיית המעשייה הצדדית. קחו, למשל,
סופר מוסלמי איסלאם סלמן רושדי פרס AJC (צילום: רויטרס)
מספריים לא מיועדות רק לספרות איכותית. גם ז'אנרים נחותים יכולים להשתבח בקצת צנזורה, במקום בו הסופר לא מיטיב להפעיל צנזורה עצמית. הנה למשל סטיבן קינג, שמציע להוציא מן התנ"ך את קטעי "וילד מה-שמו את מה-שמו-הבן": מי כמוהו היה יוצא נשכר לו ספרו "זה" היה קצר יותר, ממוקד יותר בשלושה גיבורים במקום בשישה, מנוקה מבוורלי המעצבנת, או אולי, הרהור כפירה אמיתי, מתמקד בדמותו האנטי-היראוית של הספרן מייק הנלון במקום להתפזר על פני שישה גיבורים לא משכנעים?
לקצר את המקוצר
אחרונים וחביבים מאד: שני סיפורים קצרים שהם מאורות גדולים בדברי ימי הספרות המערבית. "לישון", או "רוצה לישון" של צ'כוב, תלוי באיזה תרגום אתם קוראים, הוא סיפור ממש קצרצר שמאפשר לקוראיו להפוך את עורם המהוגן ושומר החוק ולהזדהות עם רוצחת במינימום המלים הדרוש כדי לחולל תמורה רגשית עצומה כזאת בקורא. מינימום? האמנם? לצ'כוב שילמו עבור סיפוריו לפי שורה, ולכן, כשקוראים שוב אפשר לראות שהמספריים היו מחוללים נפלאות.
ורוורה בת ה-13 בהחלט יכולה להסתפק בפחות צללים ובפחות עורבים כדי להבהיר לנו באופן נחרץ את עייפותה העצומה ואת מסכנותה הכללית, ומינון מופחת של צרחות התינוק שהיא תחנוק בסוף הסיפור, לא היה גורע מעוצמתן ומן האפקט המצטבר שלהן.
גם "יום נפלא לדגי בננה" של ג'. ד. סלינג'ר, שנחרט בזכרון של קוראיו כמו
צונאמי רגשי ענק, זקוק אולי לקיצורים עדינים בשל הזמן שחלף מאז נכתב והעובדה שהתקשורת האנושית בראשית המאה שלנו מהירה יותר ומתבצעת בקיצורי דרך מחשבתיים שאולי לא היו זמינים לסופר ולקוראיו בעת שהיצירה ראתה אור. לטובת מי שטרם קרא, נומר רק ששיחת הטלפון הארוכה, שהיא בערך שליש מן הסיפור, יכולה להשתרע על פני מחצית ממספר המלים שהוקצב לה בלי שנאבד דבר.
ואם אפשר לקצר סיפורים קצרים - למה לא ז'אנר שלם? הנה הצעה שתעורר את חמתם של חובבי הפנטזיה, ובין זעמם לבין כעסם של חובבי התנ"ך אצטרך למצוא לי מרחב מילולי מוגן לשעות הקרובות. מ"שר הטבעות" ועד "רומח הדרקון", דרך כל יצורי עולמות הפלא המתרבים לעייפה על המדפים, אפשר לסכם את הז'אנר בארבעה משפטים: "בעולם אחר, שחוקיו שונים משלנו, חיים יצורים מכושפים, מופלאים, מכונפים ובעלי תכונות מאגיות. בניגוד להגיון הסביר, כמה מהם טרם התגברו על טבעם הרצחני. לפיכך, צפויה מלחמה עקובה מדם ורוויה בקסם בין כוחות הזוהר לכוחות האופל. בסוף הטובים ינצחו".