כשאת אומרת לא, את מתכוונת שאולי כן?

יש הורים שכשהם אומרים לילד "לא" הילד מבין מאוד מהר שאין מה להתווכח. כשמלי גרין אומרת לאחד מילדיה "לא" הוא מבין מיד ובאופן חד משמעי שזה יכול להיות "כן" / "אולי" / "יש סיכוי" / "אפשר לדבר על זה". מחקו את המיותר, או פשוט מחקו את ה"לא". הילדים של מלי עושים את זה מצוין

מלי גרין עודכן: 28.05.07, 07:02

מזג אוויר אביבי קרא לנו לצאת אל הפארק הקרוב. בתוך דקות נבלעו הילדים במרחבי הדשא העצומים. רצו להם, עליזים ונטולי עול. התיישבתי על שפת ארגז החול כדי לעקוב מקרוב אחר תנועותיה של מימי, שהחליטה לבנות דווקא את הר סיני, שם קיבלנו את התורה.

 

"הי, שלום לך", שושי התיישבה לצדי. שני ילדיה בני השש והשלוש, מיהרו להתיישב בתוך ארגז החול, בונים את ארמונותיהם שלהם.

 

"אז מה, יוצאים מן הכוכים? שנת החורף שלנו הסתיימה", קראה לעברי. "הילדים שלך גדלו", התפעלתי למראה ילדיה אותם לא ראיתי חורף שלם. "גם שלך. קשה להאמין שלא נפגשנו חודשים ספורים בלבד".

 

היום לא מקבלים!

בזמן שהילדים בנו והרסו ערים שלמות בחול, אנחנו בנינו תיאוריות חדשות, על החיים, הבית, ובין לבין על הקולקציה החדשה של בגדי הילדים.

 

"אמא, אני רוצה לקנות היום שוקו בשקית", בנה בן השש של שושי פנה אליה והחזיר אותנו לעובדה שאנחנו יושבות בתוך ארגז חול, משגיחות על זאטוטים.

 

"לא! היום לא מקבלים שוקו בשקית!" השיבה שושי נחרצות. "אבל אמא, אבא הבטיח לי שאני יכול לרשום במכולת שוקו", הוא ניסה להתעקש. ניסה, אמרתי? כן, כי מבט אחד נוסף שאמר 'לא!' באלף רבתי, גרם לילד לחזור לתיכנון העיר העתידית שלו.

 

בעצם, אולי כן:

לרגע הערצתי אותה, את היכולת שלה לומר 'לא' ולחזור לשגרת חייה. אני לעומתה לא יודעת לומר 'לא', וכשה'לא' יוצא מפי, הוא 'לא' מסכן ביותר, 'פרווה'. מעט לחץ, והוא הופך מהר מאוד ל'כן' מסכן לא פחות.

 

כשיעלי שלי ניגשה אלי וביקשה רשות לגשת לקיוסק הקרוב ולקנות ארטיקים לכולם, לאחר שיום אחרי יום הם ליקקו שלגונים, ואני אמרתי 'לא' באלף רבתי, מצאתי את עצמי נכנעת שוב.

 

"אמא, נו, בבקשה. הייתי ילדה טובה כל כך היום. רק ארטיק, בבקשה. זה עולה רק שקל אחד. אמא, בבקשה! ארטיק אחד ודי, בסדר? אז רק לי!"

 

עוד "לא", עם פתח מילוט:

"אבל, יעלי! אם את תקני, אצטרך לקנות לכולם. ואחר כך, לא תצליחי לאכול ארוחת ערב". אופס. השארתי לה פתח למיקוח.

 

"אמא, אם תתני לנו ארטיקים, אנחנו נאכל ארוחת ערב מהר יותר, ונהיה ילדים טובים. בבקשה, אמא, רק ארטיק אחד, וזהו. יש אפילו מבצע עכשיו: על כל ארבעה ארטיקים שאת קונה, את מקבלת אחד בחינם".

 

"זה לא הכסף...", אני ממלמלת. לכי והסבירי לה שזה העיקרון. אין לי התנגדות לקנות ארטיקים לכולם, אבל לא יום אחרי יום. צבע המאכל והסוכר לא יוסיף להם בריאות איתנה. לו היה זה דבר מזין...

 

ואז הוא הופך להתמקחות:

"אולי נקנה מעדן חלב במקום ארטיק?", אני מתחילה להתמקח.

"ארטיק!", קובעת יעלי. ארטיק. סמוך לארוחת הערב. רק השעה היתה עכשיו מוקדמת יותר ומדובר היה במוצר מזין יותר...

 

"אמא, בבקשה. אנחנו ילדים טובים ונהיה טובים עוד יותר".

"טוב, בסדר", נכנעתי. יעל רצה באושר לכיוון הקיוסק הסמוך.

"איפה היינו?" פניתי לשושי. היא שתקה במבוכה.

 

ה"לא" לא צריך להתאים לילד

"תשמעי, מלי. אל תפגעי. אני חייבת להעיר לך משהו: את לא יודעת להגיד לא! (מה את אומרת?) ובכלל, הגישה שלך מוטעית מיסודה. אני למדתי לפעול לפי ההחלטות שלי, גם אם הן לא מתאימות לילד.

 

"את יודעת מה? לדעתי אי היכולת שלך לומר 'לא', נובעת מעייפות, מחולשה. את רק רוצה לסיים את היום בשלום. הדרך הנוחה ביותר לצלוח את היום, היא להפוך בקלות את ה'לא' ל'כן'". שימי עליה איקס גדול, הלב שלי לחש לי באוזן. היא טועה ובגדול, לכי תסבירי לה.

 

אבל אני לא יכולה לשים עליה איקס. לא יותר ממה שאני יכולה להפסיק לחשוב על ה'לא' שהדיו שלו נמרח לו מדי יום, ומזכיר לי את העט הפנימי השבור שלי.

 

"מבחינתי, העניין נובע מחוסר ביטחון עצמי", עניתי לשושי, (אוף, למה אני מתנצלת?) אני אף פעם לא בטוחה ב'לא' שאני אומרת. אני לא סגורה עליו. רגע אחרי ה'לא', הספקות מתעוררים, חובטים בי ללא רחמים. אמרתי 'לא' ליעלי על הארטיק. למה לא? מה אכפת לך שהילדה תקבל ארטיק? אולי את גוזלת לה חוויות ילדות.

 

מה הבעיה להגיד לא?

אותן הספקות הן אלה שגם גורמות לי לעמוד מדי ערב ולספק ארוחת ערב כבקשתך, לכל דורש. נכון שסיר גדול עם קציצות ואורז מבעבע על הגז, אבל בני מעוניין דווקא בשקשוקה ודודו הנמיך ציפיות. הוא "רק" רוצה קורנפלקס עם חלב.

  

"אני לא מבין", מושך הפרטנר בכתפיו, "מה הבעיה להגיד 'לא. אין שקשוקה. אין חביתיות בשלל טעמים. יש לכולם מנה זהה!' הוא שואל, אחרי שאני פוצחת בנאום של כמה קשה להכין ארוחת ערב. "אם הכנת סלט טונה וירקות לארוחת ערב, הם צריכים להבין שאוכלים את זה. מי שלא רוצה, שלא יאכל!"

 

הוא לא רק מדבר, הוא גם עושה. בערבים בהם השרביט בידו, הם כולם אוכלים מה שהוא מכין, והוא מכין מנה אחת אחידה. ואולי אני רואה בכך סוג של אתגר, ניסיון להפוך כל ילד לאינדבידואל, ל'בן יחיד', גם אם זה על חשבון עקרונות החינוך?

 

אני רוצה שזיכרונות הילדות של בני יכללו את אמא שלו שטורחת להכין לו שקשוקה, גם כשארוחת הערב היא קציצות עם אורז. אני לא רוצה שהוא ישמע את ה'לא' מהדהד באוזניו. אני רוצה שיעל תשמח ברגעים אלה ממש כי היא קיבלה ארטיק.

 

האם אני באמת משלה את עצמי עד כדי כך? אולי אני צריכה להישיר מבט לאמת ולהודות במציאות העלובה שלי. ערך מניית ה'לא' שלי ירד למינוס. ואילו השער היציג של שושי יציב?

 

כנראה שלעולם לא נדע את התשובה, כי כשם ששבעים פנים לתורה, שבעים פנים לחינוך, רק שלפתע מול עיני ממש התרחשה הסצנה הבאה: "את מרשה לי לשחק במשאית המלט שלכם?", פנה בנה של שושי אל שירה שלי.

 

"לא!", היא נעצה בו מבט קר, וה'לא' שלה היה קצר וחותך, כמו שרק 'לא' של ילדים נשמע. הנה, התפוח דווקא נפל רחוק מן העץ.

 

לא עברה חצי שנייה והיא רדפה אחריו: "טוב, נו, לא משנה. אתה יכול לשחק עם זה. רק תחזיר לנו כשאתה מסיים".

 

ה'לא' שלי דיבר מגרונה של שירה. הלא כן?

 

  

 
פורסם לראשונה 27.05.07, 23:54